יצא לי לחשוב קצת.
על החלומות שלי, בהשוואה לחלומות של אנשים אחרים.
חצי שעה ביום יש לי לחשוב, בתפילה.
עד כמה באמת, ה'חלומות' שלנו הם חסרי תכלית וטעם.
אני מסתכלת על רשימת ה'לרפואת...' על הלוח, עליהם אנחנו מתפללים. הם לא הגיעו לרשימה בגלל שפעת. אלא בגלל מחלות סופניות, שייתכן והם לא יצאו מהמחלה בחיים.
כשאני מתפללת עליהם צמרמורת עוברת בי.
מהם החלומות שלנו? לפגוש 'מפורסם'? שהבלוג שלנו יצליח?
דברים שנראים לי פתאום כל כך... רדודים.
אני יודעת שאחרי כתיבת הפוסט, אני אתפנה להישרדות, ואשכח. וזה עצוב.
כמו ביום השואה, היום היחיד בו אנחנו מבינים, לוקחים החלטות, ויום-יומיים אחר כך, מה כבר נזכור?
בתפילה שלי, כל יום, אני חושבת על האנשים החולים האלו, ומרגישה בת מזל.
אני בריאה, פשוט, בריאה.
כשאנחנו חולים, פתאום אנחנו נזכרים כמה טוב היה לנו, אבל יום לפני, מי חשב על הבריאות בכלל?
האנשים האלה נלחמים על חייהם בכל רגע ורגע, ואני מרגישה רע, רע.
כשאני כותבת את הפוסט הזה, מול המחשב, הטלוויזיה דלוקה, ואחותי הקטנה יושבת ורואה, שום דבר לא מפריע לנו, עוד אדם מסיים את תפקידו בעולם הזה... הוא מת.
זה כל כך קשה לי לחשוב על זה ככה.
איזה עולם?
היום זה הוא, מחר זו יכולה להיות אני (חס וחלילה).
למה, למה אני שוכחת בכל פעם?
למה רק חצי שעה ביום, עוברת בי אותה צמרמורת? למה לא יותר?
למה הם חולים?
יש יותר מדי 'למה', ומי יתן לי תשובות? אין אדם שייתן לי תשובות.
כל הרחמים שלי יוצאים בפוסט הזה, ואני רק מנסה להבין, איך זה, שמדי יום ביומו אני אומרת "הלוואי ש...", על דברים כל כך קטנים, לא חשובים.
למה ילדים כל כך קטנים, שדבר לא עשו בחייהם, לא זוכים לגדול בריאים?
"כשאני אהיה גדול..." כך אמרנו כשהינו קטנים, למה חלקנו לא זוכים לגדול? להגשים משאלות?
רק למה, ואין עונה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Wendi