Excuse me but can I be you for a while
שקר כלשהו |
| 6/2009
הרהורים עדכניים.
אני לא טובה בזה. בלכתוב מה לעזאזל אני מרגישה ו מה אני רוצה להעביר פה בכלל. אבל אחרי כמה חודשים טובים, אני חייבת לציין שאני נמאת במקום מוזר בעיני. אני כבר לא מדוכאת. לא במובן הקליני של המילה, אבל עכשיו לא הכי טוב לי. אין לי מצב-רוח ואני לא מצליחה להנות במפגשים חברתיים כמו לפני חודש.שלא לדבר על זה שחפצים דוממים התאגדו נגדי ופוצעים אותי על ימין ועל שמאל. אבל מה שמשעשע זה שאני מנסה להשתמש ב"שפה" או "מילים" שהשתמשתי אז, בתקופ הקלינית, וזה לא תופס כבר. כל ה"אני שונאת את עצמי","בא לי למות","למה כל זה קורה לי" ושות' כבר לא חלים עלי, אבל הם צצים לי במודע כשאין לי משהו אחר להסביר את התופעה או ש..סתם משעמם לי. אני לא יודעת במה אני יכולה להחליף אותם. זה מצחיק, אבל זה חלק מהעבר שלי. לא היה יום שבו לא ייחלתי שמכונית תפגע בי או שסדן של שלושה טון תיפול באורח פלא מהשמיים. עכשיו זה לא כך (תודה לאל או למי שזה לא יהיה שם) אבל שמתי לב שנוצר עכשיו ריק שבו אני לא יודעת מה אני יכולה להגיד במצבי דיכאון הורמונלי/מה שזה לא יהיה שאני חווה עכשיו.
דיעות אמביוולנטיות לא אמורות לצוץ לקראת השחרור מצה"ל. אני לא רוצה להיות שם. נקודה. אבל אני לא יכולה שלא להתיחס לפן הכספי שבדבר. אני עדיין בלבטים אם אני יכולה לעבוד תוך כדי לימודים לפסיכומטרי ובאמת להצליח, אבל עכשיו כשאני חושבת על זה, באזרחות הכל כל כך יקר. בצבא מימנו לך את הרופאים, את התרופות, את הנסיעות בתחבורה ציבורית (שלא לדבר על מיסים מכל מני הטבות לחיילים) ובאזרחות כל זה נופל עליך (אלא אם אתה ילד מפונק ומפיל את ההוצאות על ההורים). אני לא יודעת מה אני רוצה להגיד פה. אולי פשוט ניתן לדברים לזרום? "כשנגיע לגשר נפוצץ" שכזה.
I can't seem to reach out and connect people. Sometimes I truly believe that I'm just THAT weird or different or what not. And as cool and unique as it sounds, I tend to feel lonely, even if it's the slightest bit. Or perhaps I'm just complaining too much. Maybe :)
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
