אבני היסוד של תחתית התהום.

כשאני יושבת בחדר בבית הוריי על שרפרף במרפסת השירות הקטנה והמטונפת,

שהולכת בול עם הקן שבניתי לעצמי מבגדים, שאריות מזון ומים עומדים.

רק כדי להרגיש בבית, רק כדי להרגיש שזה שלי, לסמן טריטוריה קוראים לזה?

הכל פה רקוב

הכל פה מסריח

עונת הסחלבים נגמרת.

חם לי, חם לי כלכך שאני מרגישה כאילו גלים מהבילים פורצים לי מכל הגוף.

יש מאוור דלוק וגם מזגן שאת הלוקג'רי להפעלתו אני מנצלת כשהמכשפה הזקנה המריאה על המטאטא שלה לצפון.

אני מתמזמזת עם המילים, נמרחת, מתענגת על כל שניה של שקט.

המרפסת הזו,

היא מה שעושה את חיי יפים.

נראה לי שמישהו כתב על זה פעם, שכל בית צריך מרפסת.

ונראה לי שהוא זימר על זה פעם כחלום הישראלי הרטוב. "בוא אחי, נוריד לך את הקיר הזה נכניס קצת אוויר."

משכנתא, ילדים, טילים על תל אביב ששואפים ברסיסיהם לפוצץ את הבועה.

וזה באמת חלום רטוב וקסום.

לשבת פה ולבהות החוצה מהחורבה שלי במעלה הקומה השלישית על אחד מרחובותיה הריקים של "עיר הילדים".

הדור שלי מת.

הדור שלי מת מסמים חוקיים בבתים נטושים באטרקציה הכי גדולה שהייתה לעיר הזאת כשנגמלה מחיתולים.

נשרפים ונרקבים.

הילדים שהיינו, שהיו, בנות ה12 שהם זיינו, הוודקה אקסאל שהפכה לוויסקי יקר שנשפך בדרך קבע בערבים שבין שישי

לשבת על ידיי המניאקים שרק רצו בטובתינו התפרקו מול עיניי.

תנו לי שקט תנו לי אקשן,

תנו לי רגשות חדשים לחוות, כאלה שמחזיקים יותר מהקונדומים החד פעמיים שהאנשים הטובים של העיר הזאת היו

מוצאים בחניה בבוקר.

תנו לי כאוס שרק מאיים להתפוצץ.

תנו לי מרפסת, תנו לי קצת טבק לגלגל

ושעות יפות כאלה להתיימר ולהפליץ על עצמי במים פושרים.

קיבלתי את העתיד. וקיבלתי חופש.

והכל קשור יפה יפה עם כמה פרחים חנוטים לקישוט

וריח של קיץ,

שבמדינה המזדיינת הזאת לעולם לא יעלם.