החיים בורוד,אבל רק לפעמים.

אני לא יכולה יותר.

פשוט לא.

תמיד ההורים צועקים עליי בגללך.

תמיד אמא כועסת עליי בגללך.

תמיד אבא דופק לי מבט רצחני בעיניים כשאני בקושי עושה לך משהו בגללך.

תמיד את נותנת פקודות לכל אחד.

תמיד את קוטעת אותי באמצע דיבור.

תמיד את כ"כ בטוחה בעצמך.

תמיד את מקללת את חברות שלי.

תמיד.

סליחה?!

למה מי את בכלל?!

אוקיי,הבנתי שאת אחותי.

אבל את יודעת מה?

לפעמים אני בכלל שונאת את עבודה שאנחנו אחיות,לפעמים אני רוצה שתמותי,לא רוצה אותך לידי,

אבל לפעמים זה אחרת.

אבל באמת,אני לפעמים מרגישה שאני מתפרקת.

ולי יש עוד ת'הרגשה שאת ממש שמחה מזה.

אז חד וחלק,תפנימי,

נשבר לי ממך.

נשבר לי.

וככה?

אני לא חיה.

אז כדאי מאוד שתתחילי להשתנות,לטובת כולנו.

שיראל.

*נועד לפריקה,לא חובה להגיב.*