הפרוייקט שלי

אתמול אני נכנסת לתומי לרכבת התחתית, בכיוון הלא נכון, אבל בזה נטפל אחר כך.

מתיישבת לתומי על כיסא תם למראה.

מולי ישבו שני גברים.

זה שמשמאל החזיק עיתון. 

הוא הרים את העיתון כדי שיסתיר את פיו ולחש משהו לחברו תוך כדי שהוא עושה תנועות עם הראש לכיווני.

ואז חברו, ימח שמו ושם זכרו, עונה: "לא, היא ממש לא הטעם שלי".

מילא, לא הטעם שלו, אבל למה לעקם את הפרצוף?!

מזלו שספרתי עד עשר. אחרת הייתי קופצת עליו!

תוך כדי הספירה, כמובן, גיליתי שאני נוסעת לכיוון הלא נכון, סתם מתוך הרגל.

ירדתי בתחנה הבאה. גם ה'ימח שמו' ירד.

התפללתי שמישהו ידחוף אותו לפסי הרכבת כדי שבאמת ימח שמו. ואז שתגיע עוד רכבת וימח גם זכרו. זה לא קרה.

אז המשכתי בדרכי.

בסוף, היה יום טוב:

שמש,

צבעים

וחיוך ענקי.