שַׁרְמוּטָה

[סלנג, כינוי גנאי] אישה מופקרת מינית, מי שנוהגת להרבות בקיום יחסי־מין עם גברים רבים.

-

בשיחה במסנג'ר עם ג', הזכרתי שבעקבות שיטוט באסופת הזכרונות הקרינג'ית שלה אני קוראת בלוג, אני ממש לא מופתעת שיצאתי כזו שרמוטה.

ויש אלף ואחת סיבות, כל הסימנים שם, זה היה ידוע לכולם מלבדי.

זה עצוב לי לקרוא את עצמי, אני רוצה לחזור אחורה ולחבק את מי שהייתי חזק חזק, כדי שלא תברח.

אם הייתי יכולה לחזור אחורה הייתי מטפלת בעצמי, זה לא בסדר להיות ככה כל כך הרבה שנים.

תשע השנים האחרונות היו מלאות בבדידות, הפרעות אכילה שאני לא מצליחה להשתקם מהן אף פעם, בעיות התמכרותיות ותלותיות.

דיכאון קליני.

אני על כדורים עכשיו, והכל קצת יותר בסדר, אבל יש לי רגעים שבהם אני נופלת לבור הכי חשוך וזה תמיד מפחיד אותי לחזור לתהום שבפנים.

היא שם, המפלצת שם, חור שחור ששואב הכל. החמניה הנובלת.

- 

האם אני שרמוטה?

זה תלוי את מי שואלים.

כשהייתי חמניה קטנה בתיכון, קראו לי שרמוטה.

חמניה קטנה שעליי הכותרת שלה לא נקטפו, שרמוטה.

וככה זה, את יכולה להיות הכי חסודה בעולם ועדיין תוצמד לך התדמית המזורגגת הזו שבאה עם המילה הכבדה הזו.

-

ואלו קורות : 

המספר עומד על 14.

אני שמחה ששכבתי עם 14? 

לא.

אני מאמינה לעצמי ששכבתי עם 14?

לא.

ספרת?

כן.

רציתי לשכב עם כולם?

לא.

היה לי כיף עם כולם?

לא.

למה?

כי רציתי אהבה, רציתי תשומת לב, מוריסי שר פעם ש"אני אנושי ואני צריך להיות נאהב, בדיוק כמו כולם", שונאת להסכים עם גברים - אבל המניאק צדק.

רציתי להרגיש רצויה בעולם הזה, חום אנושי, עור על עור, שפתיים על שפתיים, מגע.

אני לא מתחרטת, בדיעבד. 

אני זוכרת את כל השמות, כל אחד ואחד, אני זוכרת את ימי ההולדת של חלקם אפילו שהעברנו רק לילה אחד, אני זוכרת נמשים וקמטים, מוזיקה, קולות, סרטים שהם אוהבים, חברי ילדות שסיפרו לי עליהם, מקצועות אהובים בבית הספר. 

קלטתי לאחרונה שאני לא זוכרת איך נראה האיבר של רובם, אני זוכרת את חלקם. 

מניחה שזה אף פעם לא היה העיקר בשבילי.

לאחרונה התחלתי להזדיין בשביל הכיף, ואני חייבת לציין שזו החלטה יותר חכמה להתרכז באורגזמות מאשר במחשבה שאני סופסוף לא לבד.

-

בהופעה של Death In June בשישי, עברתי ליד הספסל מחוץ לאוזן שבו פגשתי את לואי וחטפתי התקף חרדה.

לואי היה נחמד וגבוה, בלונדיני עם עין אחת כחולה ועין אחת עכורה מהקטרקט.

גם הוא התחיל לעשן בגיל 13.

כשהגענו לחדר שלו, אחרי בירה אחת והמון בדידות, אמרתי לו לנשק אותי ואז הבגדים ירדו.

במהרה גיליתי שבנוסף לעיוורון הקל, הוא גם חירש סלקטיבית.

כי כשאמרתי "לא", לואי לא הפסיק.

וכשאמרתי "לא שם בבקשה" הוא לא הפסיק.

אז נכנעתי.

וכאבתי.

ועדיין כואב.

אחרי זה עוד יצאנו לעשן במרפסת ולימדתי אותו עברית כי "את באת לפה, את רצית שזה יקרה, מגיע לך, תהיי נחמדה".

וביקום אחר מושלם ממש, יכולנו להיות צמד חמד.

כשיצאתי אמרתי "להתראות, לואי מבורדו"

הוא חייך וגיחך קלות.

אחרי שיצאתי מהדירה, הלכתי לתוכניתן (זה כבר חומר לפוסט אחר, בהזדמנות.) ברגל, כל הדרך משאול המלך עד לנחלת יצחק, אפילו שאני שונאת ללכת ברגל. זה נראה מגוחך לעלות על אוטובוס, בדרך עצרתי וקניתי שוקולד כי התוכניתן לא אוהב להריח את ריח הסיגריות מהפה שלי וכי לא רציתי את הבל פיו של גבר אחר בפי יותר.

כשהגעתי אליו, מבולבלת ומרושלת, הוא חיבק אותי כרגיל, חיבוק מתוק וחם, ואמר שהשיער שלי זקוק להברשה. 

ישבתי על המיטה שלו בעת שפיונה אפל התנגנה ברקע והוא הבריש את השיער שלי. 

אני לא מסוגלת להקשיב לפיונה יותר.

התעוררתי מאז פעם אחת בבכי, מיררתי כל הלילה "אמרתי לא, אבל אמרתי לא" בלופים. כמו מנטרה.

רעדתי כל היום שאחרי ומאז לא.

אם אבכה על זה, אז מה על כל שאר הגברים שעשו לי דברים שלא רציתי? הרשימה הזו ארוכה מדי ואין לי מספיק זמן לבכות.

-

פגשתי את ג' בהופעה של DIJ, עברו 13 חודשים מאז הפעם היחידה שבה התראינו.

זה היה הרבה פחות מביך מהפעם הראשונה.

יש מצב שיש לי רגשות כלפיו ואני לא רוצה להתמודד עם זה שוב.

-

כשת' הקפיץ אותי היום לרכבת מרכז מהעבודה, נסענו שנינו בשקט חרישי והשיר הזה התנגן ברקע.

זה מדהים איך לפעמים הפסקול מתאים כל כך לסרט.

דייזי.

אני עוד פה, הלב שלי עדיין פועם בתוך הקליפה הריקה הזו, מעוטרת בצלקות ובדיו שחור, מחוררת, מחוללת, נושמת.

קיימת, לא בועטת, משתדלת לצאת מהשגרה מדי פעם ללא הצלחה, לבדוק אם אני עדיין חיה.

חושבת יותר מדי על צלקות קיימות ואיך לגרום להן לדהות.

משתדלת לחיות איתן בשלום.

משתפרת לאט לאט.

אוכלת.

עדיין מעשנת.

שום דבר והכל השתנו ב5 השנים שעברו מאז שהייתי פה.

שכחתי הכל וזכרתי כלום.

והכי הכי חשוב, אוהבת.

גם כשהכל קשה מנשוא, גם כשלא אוהבים אותי בחזרה.

לא הפסקתי אף פעם.

רק אהבה מביאה אהבה.

Daisy

21

(לא חשבתי שאגיע כל כך רחוק.)