והנה אחרי כל כך הרבה זמן אני עוד הפעם מוצאת את עצמי כאן, במקום המוכר והאהוב.
כנראה שזה מקום הפורקן היחידי שלי.
כי החיים האמיתיים אני הבחורה החזקה, הביצ'ית שאצלה תמיד הכל טוב ולא צריכה אף אחד.
זה לא שאין לי אף אחד. יש לי, יש לי המון. בן זוג 3+ שנים, חברות מדהימות ידידים, אבל על מה שהכי כואב אין עם מי לדבר.
חוץ ממך. זה שנעלם . זה ששבר, שפגע שעוד הפעם ברח... וכמה שלא אירוני הדבר שעליו אני לא יכולה לדבר עם אף אחד , זה אתה.
אני לא מאמינה שעוד הפעם עשית את זה, לא עושים דברים כאלה. כל פעם אתה נותן הרגשה שאתה פה, שאני מוגנת, שיש
לי אותך ואז פתאום פוף ואתה נעלם. ואין איך ליצור קשר, אין למי לבכות כשקשה- פשוט אין אותך.
לפני שסוףסוף התיישבתי לכתוב את הפוסט הזה, היה לי כלכך הרבה דברים לאמר ואז כשבסופו של דבר עשיתי את זה הכל נעלם.
אנשים מסביבי לא יודעים מה עובר עלי, והכי עצוב שאם את האמת גם אני לא יודעת מה עובר עליי.
מילדה אופטימית, שמחה ומלאת חיים הפכתי להיות מישהי שפעם שנאתי. לא שאני אוהבת עכשיו, אבל איך אפשר לשנוא את מי שאתה?
אני מוצאת את עצמי שהעצבים משתלטים עלי, אין דבר שאני רוצה ואני לא מקבלת..ממש כלבה אגואיסטית.
אני הייתי רוצה שכלכך הרבה דברים ישתנו, אבל לצצערי אני יותר מידי עמוק בתוך זה. בתוך המעגל הסגור הזה.
לפעמים באלי לברוח. לברוח למקום רחוק שאף אחד לא ימצא אותי שם ואף אחד לא מכיר אותי בשביל להתחיל הכל מההתחלה.
ליצור דמות חדשה. יותר טובה, הרבה יותר טובה. הרבה יותר טובה ממני.
קיצר אני חושבת שכאן אני אמורה לעצור, להגיד לעצמי שהכל טוב, להתארגן ולעוף לבחוץ, להצגה שאני מנהלת (:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
i scream ice-cream