נֵקוּדַת מִפְנֵה

זה קצת עצוב לחשוב על זה,

שבמשך כמעט שש שנים קראתי לכם חברים.

הייתי בטוח שאני באמת חשוב לכם,

שבכל פעם שיהיה לי קשה אדע שיש למי לפנות,

שאדע שגם אקבל, לא רק אתן.

כל כך האמנתי בכך, רציתי, לפחות.

התעלמתי מסימנים מוקדמים,

ובינינו - לא בטוח שידעתי לפרש אותם.

הייתי כל כך עיוור, לא נתתי לשום דבר להפריע.

אבל אחרי הקיץ האחרון,

שום דבר לא יחזור להיות כפי שהיה.

כל מילה שלכם, כל חיוך מזוייף,

עובר על פניי כענן, חולף בלי להשאיר סימן.

אני מתעטף במסכה, מחייך ללא חיוך אמיתי.

אתם ממשיכים לחשוב שאני כמו קלף בידיים שלכם,

אבל לא.