אני לא יודעת אפילו איזה שם לתת לפוסט הזה...
אני לא רוצה שאף אחד מהקוראים הדלים שלי יעלב מהתוכן של פוסט זה...
פתאום אתמול זה נפל עלי, כמה שאני זקוקה למישהי, למישהי שתהייה לי החברה הכי טובה
לא חברה טובה, אלא הכי
יש לי מספר חברות טובות, הן מדהימות ולא הייתי רוצה להחליף אותן בשום אדם אחר בעולם אבל חסרה לי מישהי
מישהי כזאת שתהייה המיוחדת שלי ואני אהיה המיוחדת שלה
אולי אני קצת רכושנית אבל- מישהי שתהייה רק שלי ואני אהיה רק שלה
זה לא שלא יהיו לנו חברים אחרים, יהיו אכן יהיו אבל נהייה רק זו של זו
ממש בהגדרה "חברות הכי טובות"
כן, אני מודעת לזה שזאת הגדרה של יסודי ועברנו דיי מזמן את גיל 16 אבל זה חסר
פתאום נפער בי חור עמוק וגדול ואני מרגישה חוסר ומועקה
אני מרגישה ממש לבד
אני לא לבד, אני פשוט מרגישה ככה
אני צריכה מישהי כזאת, אני מתגעגעת לתחושה כשיש מישהי כזאת
כרגע האדם היחידי שאני מרגישה שממלא לי את הריקנות זה נדב, חבר שלי
אבל חבר זה לא תחליף לחברה הכי טובה
אולי בגלל שאני רגילה בערך מכיתה ח' שיש מישהי שעונה להגדרה הזאת וממלאה את התפקיד בצורה מדהימה
אמנם תמיד מישהי אחרת תפסה את המקום הזה אצלי בלב אבל כרגע המישהי הזאת לא קיימת
כמו שכבר רשמתי, יש לי חברות טובות, טובות מאוד אפילו
אבל זה לא אותו הדבר
זה לא מרגיש אותו הדבר
אני חושבת שזה עלה בעיקר בעקבות צפיה בסרט הכה קיטשי "מלחמת הכלות" בסופ"ש הלא פשוט הזה שמצד אחד היה מלא בשמחה לרגל יום הולדתי ה-21 שסוף סוף נחגג בצורה האולטימטיבית יש לומר אחרי שנתיים שבהם סגרתי 18 ביומולדת ומצדו האחר היה מלא בבשורות פסימיות שהשפיעו עלי ועל המשפחה- מה שנקרא "צרות באות בצרורות"
בכל מקרה, ברגעים אלו אני מרגישה ריקנות ובדידות וזיקה לבחורה הזאת שתבוא ותהייה הכי הכי בשבילי
ותמלא את המקום הריק הזה שקיים בחלל שנקרא לב
אבל אל חשש, מחר כבר הראש שלי יהיה עמוק עמוק בתוך השגרה ואני אשכח מכל זה עד להודעה חדשה...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
