הייתי שומרת על המצב של לכתוב לפחות פוסט אחד בחודש בשביל לשמור על רצף

גם כשלא היה לי על מה וכשלא הייתה לי מוזה

לא כתבתי כבר כמה חודשים טובים וגם לא התחשק לי לחזור לפה

כנראה שאני באמת כבר לא תלותית כמו פעם

אבל עדיין עצוב לי להשאיר את המקום הזה מאחור

המקום הזה טומן בחובו את כל השנים הכי יפות של החיים שלי עד כה

את התיכון והצבא כל האהבות הראשונות והכאבים והפגיעות והבילויים והתמונות עם החיוכים האמיתיים

וכל האנשים שלא יחזרו עוד ורק פה אני מסוגלת להתגעגע אליהם באמת ו"להתאבל" על כך שהם לא עוד חלק ממני

כי רק פה הם נותרו האנשים שאהבתי

מי שהם כיום הם אנשים שאייני מרגישה בחסרונם ולא צריכה בחיי...

המקום הזה היה מקור הגאווה שלי הרבה זמן

מקום שנתן לי כוח וגם העצים לי את האגו וזה לגיטימי לאור העובדה שהייתי כ"כ נקראת וכ"כ מעניינת וכ"כ מושכת אנשים לפה

ממש נתן לי הרגשה שבעברי הייתי קצת מפורסמת ונערצת ומקור למוזה ולחיקוי של אנשים אחרים

כמו שעכשיו שואלים "אה אז את אנה מהפייסבוק" (פשוט כי אני אוהבת לכתוב את דעתי ולהתעניין בתמונות של אנשים ולהגיב בלי סוף...) אז פעם זה היה "אז את נדפקתי גמור!" איכשהו פעם זה היה הרבה פחות מביך והרבה יותר מעורר שמחה להיות כ"כ בולטת בסביבת הבלוגים...