(המחנכת) שמה במרכז הכיתה כיסא ועליו מספר פרחים כמספר הילדים בכיתה
"יש כאן מספר פרחים כמספר הילדים בכיתה,
כל אחד צריך לקום, לקחת פרח, לתת אותו למישהו מהכיתה ולהגיד לו למה הוא נותן לו את הפרח
כל אחד יכול לקבל פרח אחד בלבד ולהעניק פרח אחד בלבד
אסור שישאר ילד בלי פרח ביד"
הייתי בין הראשונים
את הפרח שלי בחרתי לתת לנדב
פשוט השנה הכרתי אותו בצורה כ"כ שונה והוא בנאדם באמת מדהים
הוא לא קורה בלוגים מתוך עקרון אז הוא לא רואה את השורות האלה
אבל את זה שהוא בנאדם מדהים הוא שמע ממני אישית המון פעמים
כל אחד קם בתורו והביא למישהו פרח
והסוף קרב והיד שלי הייתה ערומה מפרח עדיין
מיכל הביאה את הפרח שלה למחנכת
כך נותרנו אני וילד מהכיתה שלי ללא פרח
בסוף תהליך נתינת הפרחים המחנכת שאלה מי לא קיבל פרח
הוא מרים את היד ואני מרכינה את הראש
נשארו 4 פרחים באמצע הכיתה כי היו כמה ילדים שלא הגיעו
אז דורין קמה ולקחה את כולם
פרח אחד היא נתנה לו
ואת שלושת הפרחים הנותרים היא נתנה לי..
היא אמרה שהיא לקחה את כולם כי לי מגיע זר
כי אני הכי מדהימה שיש
וכולם מיהרו להסכים איתה וחלק פשוט הביעו תדהמתם בקול 'איך זה שלא קיבלת פרח? הייתי בטוח שקיבלת'
עודדתי את עצמי במחשבה שאנשים הביאו פרחים לאנשים שהם גילו רק לא מזמן.. ואני וותיקה...
עודדתי את עצמי במחשבה גם שחלק מהאנשים נתנו לחלק אחר פרח בשביל שלא יקרה מצב שהם ישארו אחרונים ללא פרח, שהם ישארו 'בלית ברירה'
עודדתי את עצמי במחשבה שזה הכל כי אני טובה מידי ואני לא צריכה את הפרח הזה לצ'פר לי את החיים
עודדתי את עצמי ושנאתי את כל אלה שהציעו לי את הפרחים שלהם אחרי שהסבב נגמר, מתוך רחמים
אח"כ נסעו לדדו
היה לי כ"כ מגעיל... לא בגלל החבר'ה..
בגלל כל מה שקרה לי שם.. זה היה פשוט כזה יום נאחס...
איך שהגענו לחוף וראינו את החבר'ה שכבר היו שם דורון ממש התלהב והתחיל לנופף לרועי בידיים ולא שם לב שהוא הכניס לי את היד לפרצוף שלי וגרר לי את המשקפיים במורד האף...
הדבר הראשון שהרגשתי זאת מכה.. אז צעקתי לו "מה אתה דפוק?!"
כולם הסתובבו אלי וראו אותי מדממת למוות אומשו כזה...
זה היה מצחיק למען האמת.. לא ידעתי אם אני צוחקת או בוכה...
אריאל נורא התלהב מהרעיון שרואים לי את הבשר ושהחתך נורא עמוק ושתהייה לי צלקת
וביננו.. אם אחרי האירוע הזה לא תהייה לי צלקת אני נורא אפגע מחוקי הטבע כי אחרי הסבל הזה אני צריכה הוכחה! חח
אח"כ נקרע לי הכפכף... נהרסה לי המצלמה (כן צוריאל אני מרשה לך לצחוק עלי..) לפחות היא שרדה חודש הפעם... אח"כ קיבלתי מלא פעמים כדור פוטבול לאף, לפנים בכלל ולכל מיני מקומות אחרים
הלכנו לתחנה המרכזית וקניתי כפכפים חדשות ומשקפיים חדשות (תמונות בהמשך)
אני אף פעם לא מפצה את עצמי בקניות, אני כמעט אף פעם לא קונה לעצמי משו בכלל...
אבל כפכפים הייתי חייבת ומהמשקפיים היו לי סיוטים אז הרשתי לעצמי
מה שכן בדרך חזרה באוטובוס היה הכי מצחיק... שלומית בכתה מרוב צחוק זה היה גדול XD
כשהגעתי הביתה אמא קצת נבהלה.. אח"כ לקחה את עצמה בידיים וניקתה לי את הפצע... זרקה לי את המשקפיים הישנות.. אמרה שתיקח את המצלמה לתיקון ושאני אתחדש על הכפכפים ושזה לא נורא ויש כאלה ימים אבל זה עדיין העיק ברמות :\
אז עכשיו יש לי שסע סורי אפריקאי על האף
ומישהי היום בראיון עבודה לקייטנה חשבה שזה קעקוע ואמרה שאני קצת פריקית (למה לעזאזל?!)
היום אני בת 17 וחודש... אין לי מושג איך זה עבר כ"כ מהר
העגיל בלשון בן 10 חודשים
ואמא בת 36...
מזל טוב לאמא...
אני חושבת שאני אוהבת את אמא
ומגיע לה הכי הרבה מזל טוב בעולם
הרי בסופו של דבר זה תמיד רק אמא ואני
תמיד אנחנו נשארות ביחד, לבד
ואני שמחה שיש לי אותה היא אמא מאגניבה :)
ועכשיו.. לתמונות...
סתם כי בא לי תמונה של אריק ושלי מהגאלה:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
