אז כן
נורא קל להיות גיבורה גדולה כשאת נמצאת מרחק שנות אור מהמציאות שלך
וכששואלים אותך מה איתכם ומה את מרגישה אז את עונה בקול בטוח:
"לא דיברנו כמעט חודש וזהו, נמאס לי... אני לא מתכוונת לרדוף אחריו ולא לשלוח לו הודעות ואני בטוחה שאם עכשיו הוא ירצה לחזור אני אגיד לו שלא"
ואז את חוזרת והכל נופל עליך ב"בום" שכזה
ש.. וואלה, לא דיברתם כמעט חודש
ושאת רואה אותו ומה שנשאר מהלב שלך עדיין מפרפר בהתרגשות
וכשהוא מתעלם ממך קצת, לא ברור מאיזו סיבה, את כ"כ רותחת ואת רוצה לצרוח, ואת כן צורחת
אבל לידו את מנסה להיות מאופקת, משחקת את המשחק שלך
ובמה בעצם את משחקת?
ואת שותקת ולא כותבת בבלוג שלך כי מה בעצם יש לך לכתוב?
הרי אין שום אירועים משמעותיים שקשורים בו, רק שתיקה מעיקה
רק מועקה
וכל רגע שהוא חולף לידך
נוגע, לא נוגע,
ובטח לא שם לב לכך
את מגבירה את הנשימות והלב שלך דופק בתאוצה ואת שואפת את כולו מהמעבר הזריז הזה שלו
את אף פעם לא לקחת שומדבר ממנו כמובן מאליו
את אף פעם לא לקחת את הקשר היחודי הזה כברור
אבל זה היה כ"כ פשוט, וזה היה, זה תמיד היה שם
ועצם זה שזה היה פשוט כ"כ גרם לך להאמין שאיפשהו זה היה לנצח
אז איך? איך זה יכול להיות
שהפעם האחרונה שהייתה לפני רק 3 חודשים הייתה האחרונה באמת?
איך זה שאתם פתאום לא מדברים?
ועד שאת יוזמת שיחה הוא לא כ"כ עונה והיא לא כ"כ זורמת
ואיך? איך זה יכול להיות
שאת כבר לא בטוחה שהוא עדיין מתעניין?
איך זה שאת לא יודעת אם הוא קורא לך את הכינויים המרומזים מאוד במסנג'ר
איך זה, שאת לא יודעת, אם הוא מסתכל בתמונות שלך
איך?
איך זה שאת לא יודעת אם דבר ראשון שהוא עושה על הבוקר זה לפתוח את הבלוג שלך ולראות אם יש חדש
איך זה שאת לא יודעת אם הוא נכנס למקום מיוחד וספציפי ועדיין תוהה ובוהה
איך את לא יודעת אם הוא מעיין ומרפרף לפעמים בעבר,
או שהעבר אצלו, כמו אצלך, שוכב בקלסר (הצבעוני אצלו, השחור אצלך) ומעלה אבק
מנסה להרחיק ולהדחיק כל זכרון שהיה קיים וספק אם נשאר
את תמיד הרגשת מיוחדת איתו, בכל מצב
גם במצב שהוא היה פוגע בך
את ידעת שמאחורי הכל אכפת לו, ושאם הוא רואה ומבין שמשהו לא בסדר איתך הוא מתעניין ושואל
הוא תמיד היה מתעניין, שולח הודעות, ושואל
ואיך זה,
שלמרות שאת לא יודעת ושאת שואלת את עצמך
את כמעט ובטוחה שעכשיו הוא לא, שהוא לא שומדבר מהדברים האלה
ואנחנו דיסקסנו על זה
דיסקסנו על זה כ"כ הרבה
ושנינו אמרנו, ושנינו תהינו ושנינו ידענו שאין לזה סוף
שלא יכול להיות לנו סוף
ואז, באיזושהי צורה, הכל פשוט נותק
זה לא יכול להיגמר ככה סתם.. פתאום... זה לא הגיוני פשוט
תם ונשלם
זה אף פעם לא נשלם(!!!!!!!!!!)
אז נכון
אם תבוא עכשיו ותגיד לי שאתה רוצה שנחזור אני אגיד לך שלא
(ז"א... אני ממש ממש מקווה שאני עדיין, למרות הכל, אצליח להגיד לך "לא")
כי באמת שאני רואה שבשלב הזה לא יכול להיות לנו טוב ביחד
אבל עדיין, זה לא מונע ממני לעמוד מאחורי התיאוריה שלי ומאחורי האמונה השלמה והעיוורת שלי שאנחנו מתאימים ושאנחנו נתחתן
ושבאמת מתישהו בעתיד יכול להיות לנו טוב,
הכי טוב שרק יכול להיות, הכי טוב בעולם
כי נשמתי,
זה הריי אתה שכתבת לי (וזה ציטוט מדוייק)
"הנשיקה האחרונה תהייה בעוד הרבה זמן... תקופה רבה אחרי שאני אשתנה כי אז אני אחזור אליך ואתחנן שתיקחי אותי בחזרה... ואני לא יעזוב אותך עד שנחייה את החיים שלא היו לנו לפני כן... "
אז כן
אפשר להגיד שהמשכתי הלאה
אבל בינינו
איפשהו שם
אני עדיין מחכה...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
