שנינו נעמוד, אחד מול השני, במקום רומנטי. אולי מול הים. אולי סתם, בגן מאיר, מתחת לעץ ההוא שמאחוריו מסתתרת החתולה שלו, שהוא אוהב. ואני אעמוד מולו ובאור הירח, שהוא לא באמת אור ירח אלא אור של פנסי הרחוב, באור הזה הוא יראה כל כך יפה ולרגע אני ארצה לעצור את הכל ולברוח. לברוח מהסיטואציה הזאת שהיא פשוט יותר מדי. לברוח לפני שהלב שלי יתרחב ויתרחב עד שיתפוצץ.

ואם לא אברח אניח את אצבעי על שפתיו, וכמו ב"אמלי" אנשק את הצד הימני של פיו, ואז אנשק בעדינות את הצד השמאלי של צווארו. אני אנשום לתוכי את הריח הזה שלו, הריח הזה שתמיד גורם ללב שלי לפעום כמו משוגע, ואז לאט לאט, אחכך את אפי בפניו עד ששפתיי יהיו מעל העין הימנית שלו. והוא כבר ידע ויעצום את העין ואני ארפרף עליה בעדינות בשפתי.

אחרי שאשהה את שפתיי מעל לעין שלו הוא יעשה את אותו הדבר לי. ינשק אותי באותם מקומות מיוחדים, באותן פינות של הפנים שבהן לחושניות אין גבול.

וכשיסיים הוא יעמוד מולי ובאור הירח שהוא בעצם אור הפנסים הוא יהיה כל כך יפה אבל אני כבר לא ארצה לברוח, ובלי תיאום מוקדם אנחנו נתקרב אחד לשני, ונחכך את האפים שלנו ואני אעצום את העיניים כי לי זה באמת כבר יהיה יותר מדי. ולמרות שזה יותר מדי ולמרות שבכל רגע ייתכן שאתעלף, בכל זאת אשתף פעולה כשהוא יצמיד את שפתיו לשלי. תחילה ימשוך את שפתי בעדינות עם שפתיו, ואז יכניס לפי את לשונו. בשלב הזה אני אלפות את גבו ואצמיד אותו אלי.

וככה, מחובקים ומתנשקים תחת אור הירח שהוא בעצם אור פנסי הרחוב, ככה נישאר. וימים ולילות יעברו ואנשים יעברו לידינו ויסתכלו ויצביעו. ואף אחד לא יגיד שזה מגעיל כי איך אפשר להגיד על דבר כזה שהוא מגעיל. איך אפשר להגיד על דבר שהוא חלק ממנו, שהוא מגעיל.

כשישחרר אותי אני בטח אצנח חזרה לאדמה. הלב שלי שוב יתכווץ עד שיחבק אותי שוב.

יש לו שתי בעיות, ללב שלי.

הראשונה היא שהוא מתרחב יותר מדי רק מהתרגשות, מדברים שאין להם אחיזה במציאות. וההתרחבות הזאת תמיד מלווה בהתכווצויות ובכאב.

הבעיה השנייה היא שגם מתי שההתרחבות מבוססת על המציאות, גם מתי שהלב שלי אמור להתרחב, מתי שזה נכון, הוא צריך שזה יקרה לאט לאט, ובשלבים.

הלב שלי צריך להתרגל. אחרי שנה וחצי שהוא מכווץ הוא צריך להתרגל להיות שוב רחב.

אור הירח שהוא אור פנסי הרחוב בטח מאיר כבר עכשיו על הפינה שתהיה שלנו. היא בטח תהיה בים. ואולי בגן מאיר. ואולי במקום אחר. זה בעצם לא משנה איפה. העיקר שהוא יהיה שם. העיקר שאור הירח יהיה שם, וזה בכלל לא משנה שזה בעצם אור פנסי הרחוב.

אני אוהב אותם מעייפים

אינטליגנטים ולא נותנים מנוחה

אני אוהב אותם ממררים את חיי

ולא נותנים לי לנשום לרווחה

אני אוהב אותם קשים

בטוחים בעצמם ו

עצובים.

עכשיו אחרי הסיכום אתה מוזמן לשכב בארכיון בצד הימני של מוחי בתוך מגירת מתכת נעולה ולהשתדל בלילות לא לדפוק יותר מדי על הדפנות כי זה מפריע לי לישון.