להתעורר בבוקר יום שישי או שבת (או כל יום אחר) לקול צעקות זאת חוויה שלא מהעולם הזה
צעקות על כמה שהוא בלתי אמין
חסר אחריות
ושאם הוא לא בא הפעם אז שלא יבוא יותר לעולם וישכח שיש לו בת
כי אי אפשר לעשות את זה לילדה בת 4 (כמעט)
להבטיח לה שיבוא ולהבריז כל פעם מחדש
ואח"כ להיות מופתע למה הילדה לא מי יודע מה שמחה כשהוא כבר בסביבה
"תבוא יותר ותקבל יחס שונה"- כן, מהבת שלו לפחות
יש אנשים שפעם הם היו הכל
טוב נו- לא הכל, אבל חלק גדול
ועם הזמן הם הפכו לכלום
לכלום תהומי
רק נקודה אחת קטנטנה ביקום
הם הפכו לכזה כלום שאי אפשר להסתכל עליהם אפילו
אי אפשר לדבר איתם
הפה מתעקל והתשובות קצרות
ועד שמביטים בהם, במבט נוקב שיכול להעיר מתים משנתם, זה מעורר גועל איום
בא לכם פשוט לירוק להם בפנים ודיי
ולהתעלם
לעבור לידם כאילו כלום
ואלו אנשים שהיו פעם הכל
יש אנשים שהם כ"כ צבועים שזה מגעיל
שכל מילה שניה שלהם זה שקר קטן ואולי אפילו לא מזיק
אבל שקר
והעיניים שלהם חמדניות- רוצות לקחת ממך הכל
את כל מה שהם עדיין לא הספיקו לקחת, לא יכלו.
אמא אמרה שהיא הבינה שהיא צריכה גבר רק בשביל שיעבירו לה את הקניות מהאוטו הביתה
כי את כל השאר היא יכולה לבד
גם לגדל ילדים
כי היא גידלה אותי
ואני לא חושבת שהיא פישלה
יש לי בת דודה שגדולה מאחותי בשנתיים
לפני שאחותי נולדה פחדתי שלא אוכל לאהוב אותה יותר מאשר שאני אוהבת את בת דודה שלי
כשלינוי נולדה כבר לא ידעתי מה הייתה האהבה לבת דודה, המידה שאהבתי את אחותי הייתה עצומה
כשהיא הייתה בת כמה חודשים היא נרדמה לי על הידיים ועליתי איתה במדרגות הביתה ונפלתי
כ"כ ניסיתי לגונן עליה שכל הגוף כאב לי והיא לא הרגישה כלום והמשיכה לישון לי על הידיים
אח"כ היא נהייתה מעצבנת
ועכשיו, עכשיו אני יודעת מה זאת אהבה
וכמו אז- אני מוכנה לעשות הכל בשביל להציל אותה
לגרום לאדם אהוב להרגיש טוב, שליו
ולהמשיך לישון בשקט, בעיניים עצומות, אצלי בין הידיים
תמיד הייתי מתחברת לילדים "דחויים" מהחברה (אולי כי גם אני הייתי כזאת בתת מודע?- אה, בעצם, לא כ"כ).. עכשיו כבר פחות- כי אני לא מרגישה שהם רוצים שאני אתחבר אליהם (או כי חלקם פשוט מפחידים אותי מידי- המבין יבין)
לפני שנתיים, כשיצאתי לטיול שנתי של איזה כיתה בתור מש"צית, הלכתי מאחורה ועזרתי למישהי בכל המסלולים, אפילו שזה לא היה הדבר הכי מרתק בעולם
לא ציפיתי למחמאות, לא ציפיתי שישמו לב לזה ושיציינו את זה
אבל שמו לב וציינו
ואני חייכתי
ושמחתי
לפני כמה חודשים חזרתי הביתה וראיתי בדרך מישהי הולכת ומכונית נוסעת לידה, שומרת על קצב איטי וקבוע, וזורקת הערות לעבר הכוסית
אז האצתי את צעדי והלכתי איתה כל הדרך, מדברות על הכל וכלום
היו עוד, אבל אני לא זוכרת
אני פשוט בנאדם אצילי ומקסים
המממ לא
אבל זה מה שאתם חושבים (חלקכם)
השאלה היא- האם בגלל שאתם בטוחים שאני כזאת מדהימה אז אתם תמיד כותבים לי בתגובות, ובכלל, "את בנאדם מדהים" "את יפה" "את כותבת יפה"
השאלה היא- אם אתם באמת חושבים ככה..
ועל תכתבו לי בתגובות שכן
אני רוצה תגובות אמיתיות- גם אם לפי דעתכם אני כותבת יפה אתם יכולים למתוח ביקורת
אין דבר טוב יותר מאשר ביקורת בונה
אני כבר לא יודעת אם אתם אמיתיים או מזייפים
אני לא יודעת אם אני מדהימה בגלל שאני באמת כזאת
או בגלל שאתם רגילים לזה שאני כזאת
ואם אני כותבת או עושה משהו שהיה יכול לעורר מהומה אתם פשוט שותקים- כי זאת אני
אל תקחו אישית- אבל לפעמים אני לא מתייחסת לתגובות ברצינות כי הן חד גוניות וכי אני לא יודעת אם באמת התכוונו למה שרשום שם או שפשוט עשו העתק הדבק כי זאת אני וככה אני רגילה- וככה אתם
וזאת
זאת סתם תהייה
(שלומית, אני אוהבת אותך- תודה)
ואתם
תפסיקו להתלונן על כ"כ הרבה דברים- סתם
כל אחד שיעשה חושבים עם עצמו- האם הוא מתלונן הרבה והאם הוא באמת נשמע כמו "אויי אויי אויי" ולא סתם בתור מערכון
ואם כבר בחרתם להתלונן- אז תשימו לב על מה אתם מתלוננים ולמי
כי באמת- לפעמים אתם עוברים את הגבול
וזה פוגע
בבלוג זה
בכל הבלוגים
