"את יודעת, פעם חשבתי שזה שאת לא מראה שקשה לך זה משהו טוב, אני עדיין חושבת.
למרות שעכשיו אני גם חושבת שזה גם לא כזה טוב."
אז כן, יצא לי לחשוב על זה כמה פעמים עוד לפני ההודעה הזאת שקיבלתי
האמת שאני חושבת שתמיד כשקשה לי הכל מוקצן
גם הכאב וגם השמחה
בזמן האחרון אני מתפוצצת מצחוק בבית הספר,
שמחה, קופצנית, מחייכת
עד שאנשים פשוט שואלים אותי למה אני ככה
ולא, אני לא מזייפת- ככה אני מרגישה
כן טוב לי עם האנשים וכן מצחיק לי וכן, אני לא מוצאת סיבות להיות עצובה
אבל לפעמים, כשאני לבד
הלב שלי מתפוצץ מהכאב שהוא מכיל עכשיו
"ואם כבר משווים את זה לספרות
אז השיא הסיפור הוא
שאת מאוהבת
מאוהבת במשהו שהוא לא צוריאל ובחיים לא יהיה"
אז כן... אני מאוהבת במישהו שהוא לא צוריאל ובחיים לא יהיה
ואני לא יודעת אפילו אם זה טוב או לא
זה לא שאני אדישה לצוריאל, ממש לא
(וגם פה אני לא יודעת אם לכתוב "הלוואי")
ביום שישי בגאלה לא הייתי אדישה אפילו לחן
האהבה המיתולוגית והקטנה- גדולה שלי
להתחבק עם המיתולוגי
לרצות להדביק צרפתית לצרפתי- מצרי (המכונה "הוא")
ולחשוב שכל בנאדם עם שיער חלק לצד זה מר נס חנוכה
שאני כבר לא בטוחה כ"כ אם הוא נס או לא
ועדיין קשה לי לכתוב את השם שלו פה
וכשמו כן הוא
עשה לי refresh על החיים
זה לא שהייתי צריכה אותו בשביל לדעת ולהבין שאני כן יכולה להתאהב שוב
זה לא שהייתי צריכה אותו בשביל לדעת ולהבין שכשהחדש יכנס אז הישן ממש לא יצא מהלב
אבל הוא היה התובנה המוחשית לכל אלו.
התחיל מהר יותר מאשר עם כל אחד אחר
ונגמר בדיוק כמו עם כולם
בהתחלה חשבתי (בעצם חשבנו- גם אני וגם הוא- מר נס חנוכה) שזה מוזר
מוזר שבחיים לא ראינו אחד את השני, הרי הינו בכ"כ הרבה מקרים באותו מקום ובאותו זמן......
ודווקא באולטרסאונד... פעם ראשונה של שנינו באותו המועדון.. ו.. בום!
חשבתי, חשבנו, שזה מוזר שאנחנו כבר יכולים להגיד אחד לשני "אני אוהב/ת אותך" ולא להתחרט ולהרגיש שזה הכי נכון שרק אפשר
זה לא היה לנו מוזר שתמיד כשהינו נפגשים רוב הזמן היינו מסתכלים אחד על התמונות של השני כשהיינו בעצם ביחד
למה אנחנו צריכים תמונות אם יש לנו את המציאות?
אבל זה לא היה לנו מוזר
וזה לא היה לנו מוזר שכשהינו נפגשים הינו פשוט מתחבקים בלי סוף ולא מפסיקים להסתכל אחד על השני
כי עוד מעט חוזרים הביתה.. ועוד מעט ניפרד
וזה כבר לא מוזר- כי הוא היה אהבה שלי.. וכי זה נגמר
3 שבועות.. כמו שצריך- כמו ש'אמור' להיות
הייתי טובה מידי בשבילו או שלא הייתי טובה מספיק?
הוא רצה אותי חזק מידי או שהוא לא רצה בכלל?
הוא גמר את זה בגלל ה-מרחק
הוא לא יכל עם זה יותר, הוא לא יכל להתגעגע אלי יותר ככה
אז אולי הוא וותרן- אולי אם הייתי חשובה לו מספיק אז הוא היה משקיע הכל ומתגבר על המכשול- אולי הוא לא רצה אותי ואת זה מספיק
ואולי- אולי פשוט הייתי יותר מידי בשבילו..
יותר מידי טובה, יותר מידי נאהבת, יותר מידי אוהבת- יותר מידי שהוא לא יכל לעמוד במרחק כי הוא רצה אותי לידו תמיד- ואין
שבוע לא שמעתי ממנו
כנראה בשביל שיהיה לו פחות כואב
ואני לא יודעת אם זה אומר שהוא חלש או שלהפך, הוא החזק מבין שנינו
כי אם אני הייתי נודרת נדר של שתיקה, של לא לדבר איתו, של לא לשלוח הודעות ולא לענות
אז בטח הייתי נשברת
כי זאת פעולה שצריך להחליט עם המוח- שלא מדברים כי זה כואב וכי זה הדבר הנכון לעשות
אבל האם זה הדבר הנכון לעשות?
או שהאם הוא בעצם חלש כ"כ ולא מסוגל לעמוד מולי ולהתמודד איתי?
אני לא יודעת אפילו אם לגונן עליו
אני לא יודעת אפילו אם ואיך לזכור רק את הדברים הטובים
כי בגלל שהכאב שלי עכשיו כ"כ משתק אני לא זוכרת אפילו מה היה בינינו
אני יודעת שהיה טוב- אני יודעת! אבל אני לא זוכרת כלום
כי עכשיו יש לי רק את השתיקה המעיקה הזאת- השקט הרועש
"חחח אתה כנראה באמת לא קולט כמה שזה כואב, אה"
וזה כל מה שנשאר לי ממנו נכון לעכשיו
רק השקט הזה וזהו, באמת
כואב כ"כ ואני לא מצליחה אפילו להוציא חלקיק מזה על הכתב מרוב שזה תקוע לי בגרון ומעיק
"כי כואב לי, אגוזי שלי
כי אני מתפוצצת
כי אני בוכה כבר 4 ימים ו4 לילות
וכי אני צוחקת בקולי קולות
וכי אני משחקת הצגות
וכי נשבר לי
כי כואב לי
כי דיי"
[מתוך המכתב הכי ארוך בעולם שנכתב על ידי- נמסר ולא הושב בינתיים, ואולי לעולם]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
