להתגעגע לאדם שנפטר... אין יותר כואב מזה.
כל מה שנשאר ממנו זה הזכרונות שלאט לאט נהפכים לישנים יותר ונהפכים לאיזה פלאשבק בראש.
שוכחים איך זה להרגיש את המגע שלו, איך זה לדבר איתו, איך הקול שלו נשמע....
כל תמונה שלו הופכת לבעלת ערך מטורף, כל בגד שלו נהפך למשהו שככ יקר ערך.
לראות תמונה שלי תינוקת מצחקקת ואותו מחבק אותי ומאושר, ולראות תמונה מהשנה האחרונה...
17 שנה מאוחר יותר, את כמה שהוא הזדקן ואני כבר לא תינוקת.
הכי קשה זה להתמודד עם הגעגוע, לחשוב על העובדה שלא נתראה יותר אף פעם והחודשיים שעברו מאז הם רק ההתחלה. כי זהו.
לפעמים כל מה שאני רוצה זה רק לחלום עליו, בשביל להרגיש יותר קרובה אליו, בשביל להזכר בו טוב יותר ובעיקר...בשביל לחוש את האשליה שהוא עוד כאן.
להסתכל על אבא ולראות עד כמה הם דומים וכל פעם לנשוך שפתיים ולחשוב שזה מה שנשאר ממנו. מישהו שדומה לו ומזכיר אותו...
אם יש דברים שירשתי ממנו זה החכמה. הוא היה אדם חכם כלכך ומבין עניין בשנייה. דואג ויודע בדיוק מה טפל ומה עיקר. לא מתעצבן ומתרגז אף פעם!
תמיד מרגיע את סבתא הדואגת שהייתה מלבישה אותי כאילו אני חיה בסיביר ומאכילה אותי כאילו אני 10 אנשים...
כל מה שנשאר זה המחנק המתמיד הזה בגרון והאנשים שהיו קרובים אליו שלא מפסיקים להזכיר לי אותו...
חתיכת אבן זה מה שהוא השאיר לעולם. פשוט אבסורד. כל ההוד והתהילה שיש סביבך כשאתה חי כשלבסוף...אבן זה מה שנשאר ממך.
לעולם לא אשכח את הייחודיות שלו. אני כלכך אוהבת ומתגעגעת. מצטערת שבאותו יום שנפטרת למרות שלא הרשו לי לעזוב ולבוא לראות אותך לא עשיתי את זה. פשוט לשים זין ולבוא ולראות אותך, גם אם זה לא היה עושה לי טוב. רק בשביל הכמה שניות האחרונות האלה איתך.
אני מתפללת שאיכשהו אתה רואה אותי עכשיו ויודע ומבין כמה אהבתי אותך ולא אפסיק לאהוב אף פעם. מקווה שאתה רואה כמה אנשים פה מתגעגעים אלייך ולא מפסיקים לחשוב על כמה שאתה חסר.
המוות לא פראייר, הוא יגיע כשהכי לא תצפה לו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
