עוד בלוג בישרא

שנים. שנים עברו מאז שכתבתי פה פעם אחרונה. מקום המפלט השפוי שלי.

כמה גדלתי מאז וכמה למדתי מאז, בסוף תמיד חוזר לבית הבטוח שממנו צמחתי.

עם כל עידן הפייסבוק הזה אני מרגישה כלכך עירומה ולא יודעת לאן ללכת ומה להגיד בלי שכולם יביעו את דעתם הממש לא חיונית. 

אז השנים עברו ומצאתי לי בן זוג בדרך לא דרך. גדלנו התגייסנו התאהבנו ובהחלט היו לנו רגעים שיא. רגעים שידעתי שהוא האהבה של החיים שלי ואב לילדי. כמובן שהיו ריבים בדרך אבל תמיד הצלחנו לגשר על הכל. 

עברו שנתיים והשתחררתי מהצבא ומתחילה ממש לחיות את החיים. נשאר לו עוד כמעט שנה, לא נורא גם זה עובר.

כמובן שכל הזמן הזה הוא החבר הכי טוב שלי...

לא יודעת ממש באיזה שלב זה הגיע אבל הוא בהחלט נמשך כבר המון זמן.. השלב שבו לא אכפת לי שיעבור אפילו חודש ולא נדבר שאם הוא מתקשר זה ממש מפריע לי ואני רק מחפשת את הזמן שלי לבד ולעצמי ולהיות עם המשפחה שלי. לא רוצה להיות אצלו ולא אוהבת. אבל אוהבת אותך למרות הכל.

אז החזקתי את הכל בשביל האהבה והנה אני טסה לחודשיים למרכז אמריקה וכמובן שיש חיכוחים ושיחות פחות נעימות לפני הטיסה ובזמן הטיסה ומוצאת את עצמי מתזמנת נסיעות ואת השינה שלי לפי השעות שהוא ער

 רק לדבר כמה שפחות אבל עדיין אוהבת אותו.

חזרתי מהטיול טעונה רגשות וחוויות מדהימות. הנה עברה שנה כמעט שנה וחצי ובערך כל הזמן הזה השינה שלי מתנדנדת ואני ישנה ממש גרוע. התת מודע שלי אומר שאני חייבת לשים לזה סוף אבל אני אפגע בו. אי אפשר לסיים את זה יפה כי הוא לא יבין מאיפה זה בא לו אז צריך לחפש סיבה לריב. הנה בעיה, אני ממש שונאת לריב. ממש. לא משנה מי אשם אני תמיד סוגרת את הסיפור.

מסביב כולם מדברים על חתונה שלא רק שהיא ממש רחוקה אלא גם לא רצויה.

ושוב הנדודים חזרו לי בזמן האחרון ואני לא ישנה וכל היום הראש שלי מתעסק רק בזה. הגיעה סיבה לריב. הזמן לנפח את זה ולשים לזה סוף.

אם יש לי אומץ? לא.. אני אפגע בו. אבל מה איתי? מישהו פעם חשב מה אני מרגישה? 

ייאוש מוחלט..