לפני שבועיים הכרתי בחור. היו לו עיניים ירוקות ושיער חום שגדל פרא במשך הזמן שהוא היה בניו-יורק (הייתי בטוח שהקטע של ה"לא-מתרחצים" שייך בכלל לתילאנד), וחיוך מדהים שלא מאפשר לך להסתיר רגשות.

הוא היה יפה והוא לא היה מודע לזה, והוא לא היה מוכן להסכים איתי כשאמרתי לו את זה. הבטחתי לעצמי שכשיגיע היום שבו אני אמצא בחור כזה, אני אבלה איתו את חיי.

כשראיתי אותו לראשונה הייתי מוכן לשים לו טבעת, בפעם השנייה שפגשתי אותו כבר ידעתי אני לעולם לא אבקש גט, וכשהתקשרתי לקבוע פגישה שלישית הבנתי שאני בעצם סתםילדה אינפאנטילית בת שש-עשרה.

שלושה ימים רדפתי אחריו; התקשרתי, שלחתי הודעות, והתנהגתי בדיוק כמו אותם אנשים שרודפים אחרי ולא מבינים את מה שאני מנסה להגיד ללא מילים. הייתי עסוק מדיי בשאלה של "מה נלבש בחתונה שלנו" ולכן לא יכולתי לראות את זה.

אחרי שלושה ימים שבכל פעם שאני מתקשר הוא אומר לי שהוא עייף מדיי בשביל להיפגש, שאלתי אותו לאן זה הולך. הוא שאל אותי אם אני רוצה להיפגש איתו ואמרתי שאני מעדיף שנדבר על זה בטלפון. כבר בזבזתי שבועיים, אבל את הדלק שמילאתי היום אני עדיין יכול להציל. אני לא אסע לרעננה רק כדי לשמוע אותו אומר לי "לא" בוריאציות שונות (הידד, חזרתי למציאות ונפטרתי מהילדה האינפאנטילית שרוצה לצעוד לחופה עם When You Came into My Life של הסקורפיונס).

ולא טעיתי, הוא באמת אמר לי "לא". הוא לפחות סיפר לי את "זה לא אתה, זה אני" בגרסא שעדיין לא שמעתי.

יומיים כבר עברו מאז ואני עדיין מרגיש רע. הוא לא שבר לי את הלב, הלוואי והוא היה עושה את זה. הייתי מטביע את עצמי באלכוהול, סרטים, גלידות, סיגריות וגברים וזה היה עובר לי יחד עם ההנגאובר.

לא, הוא עשה לי משהו גרוע הרבה יותר. הוא גרם לי לרצות אהבה, שאני לא יודע אם אני בכלל אוכל למצוא אחרי שהייתי איתו (למרות שלא באמת היה ביננו משהו) כי עכשיו אני יודע בדיוק מה אני רוצה ואני לא מתכוון לעשות וויתורים מכל סוג שהוא. אני אוהב את עצמי יותר מדיי בשביל זה.