כינוי:
דאץ' בן: 36
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 |
| 2/2009
 Sunday Morning
עמדתי כבר חצי שעה ברציף של הקו לירושלים, הספקתי לעשן שתי סיגריות, לבהות בחתיך שהיה בעל תג יחידה זהה לשלי, להתפלל שהוא משחק בצד שלי של המגרש, לנסות להבין למה לעזאזל הוא גם מחכה לאוטובוס שנוסע לירושלים, כי הרי אין שם יחידות של נ"מ.
כמובן שלא העלתי על דעתי את האפשרות שאולי שנינו בעצם נוסעים לאותו המקום, אז המשכתי לשבור את הראש בניסיון לפענח את התעלומה ושרון עדיין לא הגיעה. למזלה, ביום ראשון הבוקר חוקי הזמן והמרחב לא חלים על קווי אגד (וגם על תחנת הרכבת בלוד, אבל זה כבר סיפור אחר.
אני תמיד מגיע לתחנה לפני שרון, למרות שהיא גרה במרחק שלא עולה על יותר משני קילומטרים. ההורים שלי פשוט בטוחים שביום ראשון בבוקר רחוב רוטשילד עושה סוויטצ' לאיילון צפון ולכן צריך לצאת מהבית לפני צאת החמה, אחרת אני לא אספיק להגיע לאוטובוס של שמונה. מה שמאפשר לי לשבת 50 דקות בתחנה לפחות, לעשן חצי קופסאת סיגריות ולחוות את שביזות יום א' במיטבה.
כשהנהג האוטובוס כבר הגיע, אחרי שהוא איחר בחצי שעה, היה לו את הביטחון להגיד לי ולשאר הנוסעים בתחנה "תעלו לקו הבא, הוא כבר בדרך", שלפי הסטטיסטיקה הנוכחית יגיע רק מחר בערב. כמובן שיש סיכוי קלוש שטעיתי בחישוב, כי בכל זאת לא שתיתי נס.
יש לנהגים בקווים שאני משתמש בהם להתייחס לכל הנוסעים, מלבד אלו הממתינים בתחנה מרכזית ראשון, כאילו הם תושבי עוטף עזה, ועצם זה שלא נעלה לאוטובוס שלו ובכך יהיה להם סיכוי לשבת נשים קץ לנפילת הקאסמים.
אבל צומת בית דגן היא לא שדרות, ולנו לא באמת אכפת, וכולם זורקים את התיקים אל תא המטען וממהרים פנימה כדי לתפוס מושב ליד החלון בצד שאין בו שמש.
הגענו לירושלים כשלרשותנו עומדת חצי שעה שבה אנחנו צריכים להגיע ל"מוזיאון אסירי המחתרות". רבע שעה מתוך הזמן שנותר לנו בילנו בניסיונות נואשים לברר איפה לעזאזל הוא נמצא.
ההנחיות שנתן לנו נהג האוטובוס הובילו אותנו ישירות לעוברי אורח, שגם הם היו בטוחים ש"יד-ושם" הוא המוזיאון היחיד שנמצא בירושלים.
אחד האנשים הבודדים שידעו על קיומו של המקום, אמר לנו לפנות שמאלה ב"מגרש הרוסים". חשבתי שמגרש הרוסים הוא כמו "כיכר החתולות", מקום שאתה חייב להיות מקומי על מנת להכיר, כי זה השם שהחבר'ה נתנו, אבל אף אחד באמת יודע באיזה רחוב הוא נמצא. להפתעתי, למגרש הרוסים היה אפילו שלט.
הגענו למוזיאון באיחור של חצי שעה, אבל הסיור עדיין לא התחיל. הורדנו את התיקים, הפקדנו את הנשקים ופתאום ראיתי את החתיך מהתחנה בראשון. אני חושב שזו הייתה הפעם הראשונה שמישהו הסתכל על משהו בעניין שכזה ב"מוזיאון אסירי המתחרות".
הוא היה יפה עד כדי כאב (וכן, יש דבר כזה. תשאלו כל גבר שחווה אי פעם כאב ביצים) פשוט לא יכולתי להוריד ממנו את העיניים, גם שכבר שמתי לב שהוא מרגיש בזה.
בדרך חזרה לבסיס עצרנו בצומת דביר, על מנת להחליף את האוטובוס שנסענו בו מירושלים לטיולית, שמסוגלת לעבור את ההרים שבדרך לבסיס שלי.
טיולית זו בעצם הכאלה בין משאית לאוטובוס: החלק הקדמי הוא משאית, והחלק האחורי הוא כל מיני דברים שמצאו במחסן של כאילו, חוברו יחד ועכשיו מזכירים קצת אוטובוס ומרגישים כמו ריקשא.
עישינתי סיגריה וביקשתי משרון שתשמור לי מקום על ידה. כשעלתי למעלה סרקתי את המושבים בחיפוש אחריה ושאלתי את השאר איפה היא, כשפתאום שמעתי קול. הסתכלתי לכיוון שממנו בקע הקול וראיתי את החתיך. ליד החתיך הייתה ערימת תיקים. מאחורי ערימת תיקים ראיתי את שרון מחייכת אליי במבוכה, גם ללא מילים יכולתי להבין שהיא רוצה לומר "לא יכולתי להגיד לא".
"אם אני לא אעשה את זה,אז לפחות שהיא" אמרתי לעצמי וידעתי שהיא חושבת על אותו דבר, כשפתאום היא שאלה "למי אתה מצביע בבחירות?". אין ספק שזה היה משפט הפתיחה הכי לא-שגרתי ואידיוטי ששמעתי מעולם.
אבל הם באמת התחילו לדבר, ואז הוא הסתובב אליי ואמר "גם אתה היית בתחנה בראשון, ראיתי שהסכלת עליי". האמת היא שהניסוח הנכון הוא שבהיתי והזלתי ריר, אבל לא תיקנתי אותו "זה בגלל סיכת המ"מ שלי, נכון?". נו בטח.
כמה שניות אחרי שכבר הבנתי שהוא גם חתיך וגם-לא-מודע-לזה, גיליתי שהוא גם קיבוצניק, אבל הוא ירד מהפרק כשכמה שניות לפני זה הוא סיפר שיש לו חברה. בהמשך השיחה ניסנו לברר איפה היא גרה.
ראיתי את אורית פוקס בגיא פינס ושאלתי את עצמי מי משלם על כל הדברים האלה, חשבתי עוד קצת ואמרתי לעצמי שיכול להיות שהפלסטיקאיים עושים את זה סתם בשביל הדאחקות.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
