אני לא יודע אם הייתי מצליח להשיג את גוון העור שיש לי כרגע אם הייתי מעביר על קו ת"א-ראשל"צ את הזמן שאני מעביר את תחת השמש הקופחת של באר שבע. מצד שני, זה עולה לי בזיעת אפי, ואני לא מתכוון למשמעות הנרדפת של הביטוי.

הצבא גם גרם לי להתחיל לקרוא יותר. לא עוד בלוגים והארי פוטר, מעכשיו גם רבי המכר העכשוויים נמצאים ברשימת הקריאה שלי. כשאני ממש אוהב ספר שקראתי, אני מחליט לנהל את חיי עפ"י אורח חייה של הדמות המרכזית, ואז אני קונה נעליים של ראלף לורן בכסף שלא-באמת-יש-לי ומגהץ את האשראי שלי עד שאני נאלץ לשלם במזומן כי כבר לא מכבדים את האשראי שלי, ואז אמא מתקשרת לצעוק עליי שהתקשרו מהבנק ואמרו שאני חסר אחראיות ושאני לא יודע לנהל את עצמי (תרגום לכל אלו שלא גרים עם אמא שלי: הודיעו לה מה מצב החשבון שלי) ובין ההטפות והדאגות לעתידי היא גם צועקת שהיא כיסתה לי את המינוס. באופן אישי, אני דווקא חושב שהיא צריכה להיות שמחה שאני מושפע מ"כל מי שנחשב" ולאו דווקא מ"מיליון רסיסים קטנים" – סמים זה הרבה יותר יקר ממותגים.

הצבא גם לא מאפשר לי לקיים יחסי מין באופן סדיר. עכשיו זה פעם-פעמיים בשבוע, ופתאום אני אמצא את עצמי עושה את זה פעם בחודש. כשכתבתי על הקיר בחדר שלי בבסיס "יומיות או לא לחיות" זה לא היה כמו "אומנות או נמות", זה היה אמיתי ונטול פלצנות לגמרי.

הצבא גם הפך אותי לחתיך לכל הדעות. הקילוגרמים שהיו לי במקומות הלא-נכונים נעלמו, בחלק מהמקומות האלו החלפתי את השומן בשריר, יש לי שיזוף שאפילו שעות על גבי שעות של בטן-גב במיטב חופי השפלה לא יכולות להתחרות בו, תוסיפו את הביטחון-העצמי שמתוגבר בכל אלו שמלטפים לי את האגו והפכתי לגרסה משודרגת של עצמי.

הצבא גם גרם לי להתחיל לעשן בצרורות. אני יכול לסיים קופסא של "פרלמנט-בלו" בשמירה אחת רק כדי להישאר ער, מה זה סרטן ריאות לעומת 35 ריתוק. אם יהיה לי סרטן ריאות אני אפסיק לשמור, לעשות מטבחים, להחליף גלגלים, לחיות. לעומת זאת, אם אני אהיה בריתוק אני גם אמשיך לעשות את כל הדברים האלה, אבל אני בכל זאת לא אסיים חי.

סוג של חשבון נפש לקראת ראש השנה.