"אתה יודע שאני הייתי בפתיחה של הקולוסאום" אמא שלי צצה מעבר לכתף כשהיא שמעה אותי מזכיר את המקום בשיחת הטלפון. היא התעלמה כשאמרתי שאני מדבר על המועדון בכיכר אתרים ולא על ההוא ברומא, והמשיכה לספר שזו הייתה מסיבה מצוינת ואפילו גרייס ג'ונס הופיעה בה.

המחשבה שאני אנענע את הישבן שלי על אותה הרחבה שלפני 30 שנה הייתה שייכת לאמא שלי רק הלהיבה אותי יותר.

"אני אהיה דור שני בקולוסאום" אמרתי לעצמי בגאווה של אחד מילדי החלוצים, אבל אז הגיעה שיחת הטלפון השנייה שבה הוא הצטער והודיע לי שהוא והחבר שלו הולכים הלילה לסרט.

פתאום יכולתי לראות איך החיים שלי יראו בעוד כמה שנים; כולם סביבי ימצאו לעצמם בני זוג, יתחתנו באיזה גן אירועים בחודשי הקיץ והדבר שממנו אמא שלי הכי חוששת מתרחש ואני נמצא לבדי בעונת החגים. אני חייב להשיג כלב.

הפחד הזה ניכר בי שוב כשעמדתי בתחתונים בלבד במרפסת של דירה בקומה ה-19 באחד מהמגדלים הנחשקים והיקרים במדינה. ראיתי את תל-אביב כפי שרואה אותה מי שמחזיק Black American Express בארנק שלו; הבטתי ברצועת החוף שפרושה בפניי ובאור הירח שמשתקף על פני הים, נשענתי על המעקה והדלקתי סיגריה שתעצור את המומנטום- כמעט והצלחתי להנות- אבל אז הייתי חייב להסתובב לבחור שהיה מרוח על הספה ולשאול אותו אם לא משעמם לו.

"לפעמים". אם הוא היה אומר לי שלא משעמם לו להיות לבד כל הזמן לא הייתי מאמין, כי כשאני נמצא יותר מכמה שעות לבד אני כבר חושב באיזו צורה לחתוך את הוורידים שלי, אבל הוא גם לא יכול להגיד "כן" כשאני עומד סנטימטרים ספורים מהמעקה. גבר שקפץ ממגדל יוקרה בתל-אביב במהדורת הבוקר בטח לא יעשה לו טוב לעסקים.

עד אותו הרגע האמנתי שאלו חיים שאני יכול לחיות; דירה שווה בלב תל-אביב, מרפסת עם נוף מדהים וחשבון בנק שמאפשר לחיות מהריבית. רק על המרפסת הזו הבנתי שכל זה לא שווה כלום אם אני אהיה לבד.

גם לקייט ווינסלוט זה קרה. כשהיא עמדה לבדה על החרטום היא תיכננה להשליך את עצמה למים. חצי שעה אחרי שליאו נכנס לחייה, היא שוב עומדת על החרטום ושומעים את My Heart Will Go On מתנגן ברקע.