בבית שלי לא מדברים על רגשות, מן קטע כזה, לא נוגעים בנושא הכואב. אפילו אני שיחסית כן מדברת, לא מדברת על הכל.
סבתא שלי הייתה בת 92, כמעט בת 93. חייה חיים מאוד ארוכים, קשים, מלאים, אמיתיים. היא הייתה פרופסור לביולוגיה ועבדה על המון מחקרים על סרטן השד, פרשה לפנסיה בגיל 85 בגלל שהכריחו אותה, מבחינתה היא הייתה יכולה להמשיך לעבוד עוד הרבה שנים. היא טיילה בכל העולם, ביקרה בכל כך הרבה מקומות...ואני לא זכיתי לשאול אותה על כל זה, על כל חייה.
מגיל 5 עד גיל 15 ביליתי ברוסיה חודש שלם כל קיץ, הייתי נקרעת בין הרצון להעביר את החופש הגדול בארץ, עם חברים שלי, לבין לראות את סבתא שלי, שזה היה הזמן היחיד שהייתי רואה אותה. אני עדיין זוכרת את השמחה שלה כשהיינו מגיעים לביקור ואת העצב שלה כשהיינו צריכים לעזוב, זה נהיה קשה יותר ברגע שאח שלי הגיע לגיל 17 ולא יכל לחזור לרוסיה מחשש שפשוט יגייסו אותו (ותאמינו לי, אף אחד לא רוצה להתגייס לצבא ברוסיה. זה אכזרי).
אני הפסקתי לטוס בגיל 15 כשגילו אצל דוד שלי סרטן, אמא שלי החליטה שהיא מעדיפה להשאיר אותי בארץ ולדאוג שם להכל לבד.
אני לא זוכרת בדיוק מתי זה היה, אבל סבתא שלי חטפה שבץ ובתור אישה סובייטית אמיתית, לא סיפרה על זה לאף אחד ואחרי שלושה ימים התמוטטה בסופר.
כולנו חשבנו שזה הסוף, זה היה לפני 5 שנים. אבל היא הוכיחה לנו אחרת, היא חזרה לעצמה, נלחמה על העצמאות שלה (כמובן שמאותו רגע מצאנו מישהו שתגור איתה ולא תעזוב אותה), אבל נראה לי שכבר אז היא קיבלה את המוות, היא הרגישה שהיא חייה מספיק.
לפני הגיוס ביקשתי לטוס אליה לשבוע, כי הייתה לי הרגשה שעד שאני אשתחרר כבר לא תהיה לי הזדמנות לראות אותה. אני שמחה שעשיתי את זה.
ביום רביעי היה לה שבץ נוסף, היא אושפזה בבית חולים ובשבת בבוקר נפטרה.
אני חושבת שבסופו של דבר כולנו היינו מוכנים לזה ויש בזה אפילו סוג של הקלה, היא הייתה מבוגרת והיא שנאה להיות תלויה באנשים. היא הייתה אישה של תקופה אחרת, שבה היא נלחמה על הכל, היא הייתה עצמאית וחזקה. היא אישה שהשיגה את מה שהיא רצתה בחיים, היא אהבה את העבודה שלה כל כך.
בגלל שהדחקתי פחות או יותר את כל החיים שהיו לי עד גיל 14-15, הזכרונות שיש לי מרוסיה הם מאוד מעורפלים, הם עולים רק כשאני מסתכלת על תמונות (כנראה שזאת הסיבה למה אני מתעקשת לתעד כל פרט קטן, כי אני לא סומכת על הזיכרון שלי)
אני זוכרת אותה עובדת בגינה בבית הקיץ שלנו, מגדלת פרחים יפהפים. אני זוכרת את הסוג הספציפי, פרחי פלוקס יפהפיים בכל מני צבעים-ורוד, סגול, לבן. היא אהבה את הציורים שלי, אני חושבת שלפעמים ציירתי בעיקר בשבילה. כשבאתי לרוסיה לפני שנה וחצי ראיתי את הציורים שהבאתי לה בתור ילדה בת 7 עדיין ליד המיטה שלה, שמורים, הייתי בהלם-כל הילדות שלי הייתה שם, הילדה שהייתי.
היא אהבה אותנו, את הנכדים שלה, אהבה עזה. והיא דאגה לנו, היא תמכה בנו.
זה כואב לי, נורא כואב לי לדעת שהילדים שלי כבר לא יפגשו אותה, ושאני לא אשמע כבר את כל הדברים שרציתי שהיא תספר לי.
המשפחה שלנו פצפונת, מבחינת קרבת דם יש רק את אמא שלי, את דוד שלי, את אחי ואותי. בשביל אחי ובשבילי רוסיה הלכה ולעולם לא תחזור יותר, שנינו כבר לא רואים סיבה לחזור לשם אלא בשביל לבקר בקבר של סבא וסבתא. איבדנו את הילדות והעבר שלנו. כל מה שנשאר לנו זה לבנות משפחה בישראל ולקוות לשחזר את מה שהמשפחה הזאת הייתה פעם.
הייתי צריכה לכתוב את הכל, לפחות כדי שיהיה לי את זה כתוב.
Molly.
1920-2013
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Flogging Molly