אני לא ישנה כמו שצריך כבר כמה שבועות חוץ מאתמול כשמרוב עייפות התמוטטתי ב4 לפנות בוקר אחרי שהייתי בחצי מהמדינה.
אני אוהבת לישון, באמת, אבל אני לא מצליחה לישון כמו בן אדם נורמלי (או כמו שהייתי ישנה פעם)
אני מתחילה לחשוב על הכל, על הפסטיבל שאני מצלמת שבוע הבא ואני מתרגשת רצח כי זה סגירת מעגל-זה היה הפסטיבל שגרם לי לרצות לצלם הופעות, שנה אחרי ואני מצלמת לפחות פעמיים בחודש הופעה בשביל המטאליסט.
התחושה שאני מקבלת בזמן שאני מצלמת הופעות זה אני רואה אנשים שבאמת אוהבים את מה שהם עושים ואני זוכה לתעד את זה, שזה הדבר שאני הכי אוהבת לעשות. בגלל זה אני לוקחת על עצמי גם את ההופעות הקטנות, למרות שאני ממש נהנית לצלם את הלהקות שאני כל כך אוהבת על הבמה בישראל.
ואז אני מתחילה לחשוב על איך אני יכולה להמשיך להתעסק בזה בעתיד ואני נכנסת לפאניקה, כי אי אפשר להמשיך להתעסק בזה בישראל ולעבור למדינה אחרת גורם לי לרצות לצרוח ולקרוע את המחשבות האלה ממני, כי אני לא מוכנה לעזוב את המשפחה שלי שגם ככה קטנה והשנה היא נהייתה קטנה יותר.
ואז אני חושבת עלייך, על כמה שאני מסבכת את עצמי עם הרגשות האלה שהבטחתי לעצמי שאקבור אותם עמוק עמוק באדמה ואתעלם מהם, כי אחרי שנה אני כבר לא מסוגלת להיות עם אף אחד, אני לא מסוגלת לפנות לגבר ולנסות לנהל מערכת יחסים. הרעיון של מערכת יחסים מפחיד אותי ברמה אחרת ואני לא מסוגלת לדמיין את עצמי נכנסת עכשיו לעוד סיפור כזה כי כבר איבדתי את עצמי פעם אחת.
נמאס לי מהכאב הזה בחזה, זה לא הוגן, אני לא מצליחה להיפתר מהכאב הזה.
Molly.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Flogging Molly