כינוי:
Joey's
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 12/2007
שריר באמצע, שריר בצד. תפוסים אחד אחד.
אכן, אני חולה. ובגלל שגיליתי את זה רק אתמול, הופעתי לבית הספר. לשיעור ספורט. כשאני חולה. בשיעור ספורט.
נראה לי שהבנתם.
בכל מקרה, המשטר הדיקטטורי, אההה סליחה- שיעור הספורט שלנו, התחיל בהמון ריצות, שכיבות שמיכה, תרגילי כוח, כפיפות בטן, מדרגות וכדומה. כמובן שהוא נגמר בשרירים תפוסים, שכן בשביתה לא ביצענו שום התעמלות. (ולא, יד ימין לא נחשבת. וכן, גם היא תפוסה. אני אומלל.)
בכל מקרה, הכי הפליא אותי שריר אחד ויחיד בעכוז הענוג שלי נתפס. וכמובן, שכמו כל בנאדם שאוהב לצחוק על עצמו, סיפרתי זאת לחבריי הקרובים.
אני: "אלכס, נתפס לי שריר בתחת!"
אלכס: "מה כבר עשית איתו? Oם"
וכן, זוהי אותה האלכס (או Molly), שמגיבה פה. פינת הכבוד!
בכל מקרה, אני צולע. ואני מחליק. וכהרגלי, גם נופל, ומסוגל להביא הוכחות לזה.
נתקעתי במיטה, שולחן, כיסא, חתולה, קיר, רצפה והיה לי הזדמנות גם להכיר מקרוב את מה שגודל לי מאחוריי המיטה.
אני מרגיש כמו מתעמלת אומנותית, מחליק ברכבי הביית בפוזות משונות.
אפשר כבר לדמיין את השופטים מאחוריי מביאים לי תוצאות כגון "3!" "4!" "5, אבל אם תבוא מאוחר יותר אני אעלה לך ל7!" וכדומה.
לא העלה לי ל7 המאנייק.
הבנתי שיקרעו לנו את הצורה, אז אני מנצל את הזמן שאני חולה לעשיית דברים. כמובן שלא הרבה, כי אני עצלן מטבעי, אבל נשתדל.
מה גם שבזמן האחרון הביטחון העצמי שלי עלה ברמות מטורפות, ואני מוצא את עצמי מתחיל עם בנות. אני חושב שאצטרך לשקול מחדש את האוריינטציה המינית שלי.
יש לי כבר כמה וכמה מספרי טלפון, ופגישת-אחה"צ-אפלטונית-לגמרי עם מישהי, יש רעיון לשם?
היא בעלת חבר, כך שאני לא מצפה להרבה. דווקא איתה יש לי תוכניות אחרות. החבר שלה גר בראשון, באיזור בו סטייסי גרה (אכן, עוד מישהי. עליה תשמעו הרבה בהמשך.), כך שאני הולך לנצל אותה והיא אותי, וכל נסיעה לראשון נעשה ביחד. וככה זה יוצא סוג מוזר של דאבל דייט.
מה גם, שהיא גרה קרוב אליי, 10 דק' הליכה או יותר. נשמע לי בסיס טוב לידידות חדשה. למרות שהיא מחפשת חבר מהאיזור שלה, והיא רומזת לא מעט לגבי חתונה. (היפוטתית. אני מניח שזה רק על מנת לראות איך אגיב)
אה, כן, והיא גדולה ממני. בשנה וחצי.
שמתי לב שהתחיל הרבה רעש סביב הפעילים. ואני חייב להודות, אני לא קורא אצלם. רק אצלו אני קורא, וגם זה בקושי. אפילו מנוי אין לי.
אני בכלל לא מצליח להבין את המוח הישראבלוגי הממוצע, ולמה לעזאזל הם מתלהבים כ"כ מהולי סניה, יואב ושאר החיקויים הלא מוצלחים שלהם.
בעיקרון, אני כלל לא טיפוס של בלוגים. גם לא האלטרנטיבות הישראליות ל"מייספייס" וכדומה.
אך למרות זאת, אני מוצא עצמי צופה ומשקיף על אנשים, עושה טבלאות בראש ומנתח טיפוסים. וכמובן, איך לא, עושה סוויץ' במוח על מנת שזה יתאים לתכנים של הבלוג.
וכך אני גולש לנושא האחר שרציתי להגיע אליו, התמכרות להימורים.
קרוב מאוד לביתי הקט, ישנו קניון מלא בכל טוב. בין אם זה בתי קפה, ספרים, בגדים, פוד קורט או משחות רקטאליות, יש שם את זה. אתה יכול להיות בטוח בזה.
וגם, כמובן, הבסיס למהמרים המתחילים. משחקיית וידאו. משחקי מכות- כל גיבורי הקומיקסים במשחק אחד, נלחמים אחד בשני ללא סיבה. והמלך, כמובן, הוא מגנטו האגדי מהקומיקס X-מן.
גם כמה משחקי "כדור ודסקית", המחקים כדורסל, באולינג, הוקי ועוד.
כמובן שגם משחקיי יריות וסנובורדינג, צמודים אחד לשני. תמים לגמרי?
ואל נא תשכחו את המכונות האלה, שאתה מכניס אליהם אסימונים, לוחץ על דמות, חיה או סוג של מכונית (במקרה שלנו), ומתחילה לה הרולטה.
אני מצטער, אבל מה אמרנו? רולטה? אין זה נחשב בגבול ההימורים? אומנם זה "תמים" ביותר, ואת האסימונים לא ניתן להחליף לכסף ממשי, אך כבר יצא וצפיתי באנשים מבוגרים מרמים את המכונות במשך שעה ויותר.
אז למעשה, מה שהמתקנים האלה מבצעים, זה את החימום והבסיס למהמרים הכבדים הבאים.
אני אישית אולי לא נתפסתי ברשת שלהם, אך אחי הקטן כן. כל שני וחמישי הוא יוצא לשם עם אבא שלי בצורה מסודרת, ועם חבריו כל הזמן. הוא מכור, וכשהוא לא מקבל את השעה היומיות שלו שם, הוא מתפרץ ואין אפשרות לדבר איתו לגבי זה בצורה בוגרת.
לטעמי, צריך לסגור את כל המתקנים הללו. או לפחות להעיף משם את המכונות המזכירות הימורים ברמה הכי בסיסית.
ביום רביעי התבטלו ה3 שעות האחרונות, ובמקום שעתיים באמצע היום שמענו הרצאה על אומנות של מוגבלים. כמובן שאת רוב ההרצאה בילינו בלשמוע איך הוא מסתדר עם המוגבלויות, ולא איך הוא מצייר (עם הפה והרגל) ומהי השיטה. אבל לא לזה רציתי להכנס.
מכיוון שהתבטלו לנו השעות האחרונות, אני, סיד ובאצ' (כן. ככה קוראים לה. היא כלבה והיא אוהבת שאני קורא לה באצ'.) מצאנו עצמנו באוטובוס בדרך לצד השני של העיר שלנו, בחיפושים אחר החברים שלנו. הגענו לתיכון שלהם 10 דק' לפני הצילצול, ולא נתנו לנו להכנס. אפילו לא כדי לשבת בצד ולחכות להם. אז עמדנו שם, כמו מוכי צרעת, מחכים בקוצר רוח לצילצול. פגשנו כ"כ הרבה אנשים, אבל רק אחד נשאר איתנו. האמת, שהתגעגעתי לבריטי, למרות כל החילוקי דעות ביניינו. והעובדה שלא התראנו המון זמן עזרה לי לסלוח לבנאדם הזה על כל השטויות שעשה.
בזמן שהתרחקנו מהתיכון, עלה בראשנו רעיון. לשתות קצת, לתפוס ראש, להסתובב קצת ברחובות ואז להתפכח ולחזור הבייתה.
אז הבריטי, שנראה גדול מגילו האמיתי בכמה שנים טובות, הלך וקנה לנו 4 בירות. לא משהו רציני, בכל מקרה השעה הייתה שעת צהריים מוקדמת.
הלכנו לחצר של בניין קרוב, פתחנו את הבירות, וסתם דיברנו. סיד ובאצ' לקחו את הזמן, ולא שתו הרבה, בזמן שאני והבריטי כבר כמעט סיימנו את שלנו.
באיזה שהוא שלב הבריטי מוציא את המצית שלו מהתיק, ומתחיל להעלות עלים באש. אח"כ הוא ניפץ בקבוק. ואז פתאום הוא מוציא מהתיק, כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם... קטורת. ומדליק אותה.
אני חייב להגיד, שזה בהחלט עזר להרגשה להתגבר. זה היה נהדר.
אחרי שאחד הדיירים בבניין החל לצעוק עליינו, רצנו לתחנת האוטובוסים, כשסיד מתלוננת על השלפוחית המלאה שלה.
אז עברנו בבית של הבריטי, אחרי טעייה ממושכת, ועלינו לחדר שלו.
הדלקנו עוד קטורת, שמנו Tool, ונשכבנו כל אחד בפינתו.
ההרגשה הייתה כ"כ מדהימה, עד שלא שמנו לב לשעה והפרזנו בזמן. איחרנו בחצי שעה.
זה היה מדהים, וצריך לעשות את זה שוב בקרוב. תמיד צריך שיחרור מהלחץ של הלימודים, ואומנם כל הסיפור הזה נראה כהרבה זמן, אך כל זה לקח אולי שעתיים וחצי. מקסימום שלוש.
זה לא תופס הרבה מהיום, אבל זה בהחלט עושה אותו שווה.
ובינתיים, אני חי לי על כדורים. שוכח מה רציתי לכתוב מההתחלה.
טוב, נו, כנראה שהגיע תורי.
שיין. התוהה איך מאפסים מד-חום העובד על בסיס כספית.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
