פרק 1.

" אין שום סיכוי שבעולם!" צעקה קריסטל מכניסה את ראשה עוד יותר לתוך הכרית.

"בבקשה,בבקשה,בבקשה,בבקשה.." התחילה להגיד מישל ללא הפסקה קצרה כדאי לקחת אוויר.

אחרי מספר דקות קריסטל התייאשה, מישל הייתה אצלה כבר יותר משעה וחצי רק בצעקות והתחננויות,

"בסדר.." לחשה קריסטל, וזרקה אלייה את הכרית האחרונה שנשארה אל המיטה.

"כן!!!"קפצה מאושר מישל ממקומה, והוציא מכיסא שני כרטיסים דיי גדולים עים הדפס שחור.

" טוקיו הוטל, אני באה!!" צעקה ולאחר שניות הרגישה עוד כרית עפה   אל פניה.

"תני לישון!" צעקה אלייה קריסטל וטמנה טת ראשה בשמיכה לאור העובדה שזרקה את הכרית האחרונה.

"תודה." לחשה מישל ויצאה בשקט מחדרה של קריסטל עם חיוך ענקי אל פנייה.

קריסטל עצמה את עייניה ושקעה לאט לאט בחלומה, לפתע נשמע פתיחת דלת היא הטעלמה מימנה.

"קריסטי..ביצפר!!" צעקה מישל, לאחר שנזכרה שזה יוםשני, והן צריכות ללכת לבית הספר.

לאחר כמה שניות קריסטל רק הבינה את מה שהיא אמרה וקמה ממיטתה במהירות לא יאומנת, לא היה אפשר לספור כמה שניות והיא כבר הייתה מוכנה, דוחפת עים ידה את מישל וממהרת לצאת מביתה.

"יותר מהר!!" צועקת קריסטל בזמן שרצה במהירות אל עבר השער, שנראה נסגר אל ידי השומר.+

"אני באה." רצה מישל מנסה להשיג אותה, מתנשפת בכבדות ומחזיקה בתיקה חזק חזק כדאי שלא יפול.

השער נסגר, והשומר הלך משאיר את קריסטי ומישל נעולות מחוץ לבית-הספר.

"אוי, שוב איחרת?" שאלה, קייסי בעוקצנות, הנערה הבלתי נסלבת אל כול הבנות האחרות, קייסי שנאה במיוחד אל קריסטי והייתה עושה הכול כדאי לחזות בסבלה.

קריסטי לא אמרה לה כלום רק הסתובבה ומשכה בידה של מישל, הן הלכו לכיוון הגן שהן כול כך אהבו לשבת בו, להסתכל אל הנוף, הרחק מהצרות.

" אני זוכרת כשישבתי איתו פה, בפעם האחרונה." אמרה בלחש קריסטי חיוך קטן ועצוב עולה אל פנייה באיטיות, מישל לא עונה רק מסתכלת אל החיוכה של קריסטי.

" אז, מתי ההופעה הזאת של הדורבנים?" גיחחה קריסטי , יוצאת ממחשבותיה, אף שלא רצתה בכך.

" מחר!" חייכה , אושר הופיעה אל פנייה, היה אפשר להרגיש חום נוטף מגופה העדין.

קריסטי רק הסתכלה אליה ונאנחה היא אף פעם לא הבינה מה היא מוצעת בלהקה הזאת, כול ילד בן 3 היה יכול לכתוב שיר כמו שיש להם.,וקריסטי ידעה הרבא אל מוזיקה, היא אההב לכתוב שירים ואף הופיעה איתם אל במות בכול מיני מקומות.

אחרי מספר שעות, נשמע הצילצול, וצעקותיהם של הילדים רצים מבית הספר.

" אכן הולכים אכישו הביתה." חייכה מישל אל קריסטי והן קמו ממקומן והלכו אל עבר ביתה של מישל.

"מה אני אלבש?" נעמדה מישל מול ארונה הגדול, שתפס לפחות חצי מחדרה.

לקריסטי לא היה אכפת, אף פעם לא היה אכפת לה איך היא נראת, אף שהיא ידעה שהיא יפה,היא רק התיישבה של המיטה והתקרבלה מאט.

לאחר כ- שעה וחצי מישל מצאה מה שהיא אהבה בזמן שקריסטי נרדמה על מיטתה מחבקת את צעצועי של מישל,למראה זה מישל לא עמדה בפיתוי והיא צילמה את קריסטי בפוזה הזאת, אבל היא שכחה לכבות את הפלאש וקריסטי התעוררה מהרעש והאור.

"מה קרה?" שיפשפה קריסטי את עייניה וקמה מהמיטה.

"כלום" הינהנה מישל וחייכה חיוך תמים בזמן שהחביא את הפאלפון מאחורי גבה.

קריסטי הרימה את גבותיה, היא הייתה בטוחה שהיא שמעה צליל של מצלמה.'כנראה דמיינתי' חשבה בליבה.

" טוב אניהולכת הביתה נדבר במסן." אמרה שנייה לפני שטרקה את דלת חדרה של מישל.

הרחובות היו ריקים, החושך קיסה כול פינה ופינה, היו כמה עיתונים זרוקים, עם תמונות של טוקיו.

'מה הם מוצאים בהם?' חשבה בריפרוף ללא שום עניין.

' כבר חודש..עבר מאז התאונה' חשבה נזכרת שאותם הרגעים, הרעש ההתרסקות, הכאב, הבכי.

DoBiE;‎(4:59):

איזה צרוף מקרים שההופעה מחר שמחר יש שביתה.

MiKe^^)5:02):

לא, זה פשוט שהעבירו את ההופה ליום של השביתה כדאי שאהיה נח למעריצה~אהמאהמ~ להגיע.

DoBiE;‎(5:02):

מה את אומרת..טוב תקשיבי אני הולכת לעבודה,את בטוחה שאת לא יוכלה לבוא איתי?

MiKe^^)5:03):

בטוח, מצטארת.

נשמעו מחיאות כפיים חזקות במסעדת"טאנדו" מספר שניות לפני שקריסטי עלתה אל הבמה,היא לה התרגשה היא הייתה אל הבמה מאות פעמיים.

"תודה!" חייכה אל הקהל חיוך רחב ומלא אושר, אך רק לאלה שבאמת הסתכלו היה אפשר לראות טיפת עצבות.

"היום אני אשיר לכם שיר שכתבתי, אני קוראת לו:"ילדה עצובה".

היא פתחה את פניה, צלילי הפסנתר ליווה את קולה המקסים, כול אדם ואדם שישב שמה היה מודהם,השתתק,

חוץ מאחד.

עברו מספר דקות, היא ירדה מהבמה באטיות,מרוצה מאצמה,היא הרגישה הקלה מסויימת.

בלי לשים לב היא נתקלה במישהוא, הוא לבש כוסע ומשקפיים, הוא נראה כול כך מסתורי בעייניה.

"סליחה" היא התחילה לומר ובאה להמשיך ללכת.

" את שרה מדהים " חייך אלייה, לרגע היא חשבה שראתה את עיניו בוהקות בצבע דבש מבאד המשקפיים השחורות הגדולות.

"תודה."חייכה אליו חיוך מתוק, תמיד אמרו לה את זה, שיש לה כישרון.

"ביל.." חייך אליה והושיט את ידו, מוריד את משקפיו .

"קריסטל,אבל תקרע לי קריסטי." חיכיה אליו מסתכלת בעיני הדבש המדהימות שלו,לרגע היא הייתה בטוחה ששמעה את שמו וראתה ואתו פעם, אך מחשבה זאת חמקה ממוחה במהירות רבה.

" בא לך לשתות משהוא?" חייך אלייה והפנה את מבטו אל שולחן פנוי בפינת המסעדה.

"אני לא ממש אוהבת להיות עים זרים.." החילה לומר רר רוצה כמה שיותר מהר להסתובב וללכת משמה.

'זרים?' חשב בליבו והבין שאיננה מעריצה.

" זה רק לשבת...חוץ מזה את קצת מתוחה אכשיו." אמר לה מוביל אותה אל השולחן ומתיישב, מזמין חתיכות עוגה ותה.

"למ אתה נראה לי מוקר כול כך?" אמרה לו מסתכל בפניו שוב ושוב, רק מנסה להוציא קמצוץ של זכרון אך ללא שום הצלחה.

" אתה לא מפה נכון?לא ראיתי אותך בסביבה." שאלה אותו לוקחת טעימה מעוגת השוקולד שעמדה מלפניה.

"אפשר להגיד שאני לא הייתי פה הרבא זמן." ענה לה מנסה להתחמק מהשיחה.

אז מחר או בסביבות 5 יעלה עוד פרק סתם כי משעמם D: