מערבולת תחושות עופפת אותי

בין עונג לאבדון....

לא שייכת לאף אחד.

מתי תביני שאני פה.

כניראה אני לא מספיק טובה ,לא לך ,לא לתנועה

ושלא נדבר עלייך

לא מספיק טובה שתפזול לכווני

אבל התרגלתי למצב הקיים כואב להגיד

ובסוף אפליג וזכרון ישאר.

בפנים אחמצה תהייה שיכולתי ולא שרציתי

אך אני לא לבד במערכה לא תמיד יהיה מישהו מולי.

בקשתי להעלם. שנפשך תעזוב אותי במנוחה למצוא פינה חמה .

את מקומי בין הצללים מצאתי.

השמיכה מזמנת יותר ויותר נקיפות המצפון כל בוקר לנטוש אותה ככה

ושוב עוד בוקר המייק אפ, השפתון והאיפור ,להשתדל שהבגדים יהיו מחמאים.

בסתר תמיד יושב לו גבר שאחרי לזה

אחראי שאני לא מצלחה להיות עצמי לידו.

להתבאס שהוא לא להסתקל עליי אחרי כל המאמצים שלי לתפוס צומת לב ואיכשהו אין לי שום דבר חכם או במקום להגיד לידו.

כניראה שאינני אישה מין הראוי.

מתי הרגיש,הרגיש שוב את התחושות הנהדרות שחמקו בין אצבאותי כיאלו לא היו שם

אושר,צחוק ,אמתיות רגשות שכאלה

הלוואי וגם הכאב היה רגש

שכחתי היכן השאלטר של האור בתוכי.

ועכשיו.

חשוך ואפלה, מסתובבת בין הצללים ללא מרפה

ואין ידיים.

יש צללים על הקרעה שמלווים אותי שתומכים .

צריך לטפל בי הרי אני ילדה חולה ,חולה מאוד מסתבר.

 אסור לשמור בבטן.גם אני צריכה להקיא מדי פעם לעצמי.