האם אהיה מאושרת ?

אני משערת שרובכם לא, אבל אלה שכן.
הנני כאן, אחרי יובל ארוך ארוך ארוך ארוך ארוך, שבטח אף אחד מאיתכם כבר לא זוכר על מה דיבר הסיפור. ("מאיה מי? דניאל?! רוני? נדמה לי שפספסתי משהו")
בכל אופן :) החלטתי לשכתב את הסיפור מחדש, אני כבר בפרק השלישי ובקרוב אני אתחיל להעלות הכל מהפרק הראשון ואצפה לשמוע תגובות ממכם.
i miss you all.

ובנתיים, קטע שכתבתי. have fun!

רכבת הלילה.

זה לילה קריר באמצע פברואר, אני מקפלת את גופי הרועד ומתכווצת בספסל התחנה, מחכה לרכבת הלילה.
האוויר קר והרוחות מתחזקות, הגשם ממשיך לטפטף וכמעט מגיע אלי, לפחות הגרביים לא נרטבו הפעם.
אני מביטה במשך כל כמה דק' בצג הטלפון, פותחת-סוגרת ושוב אותו הדבר. אולי זה בעצם אחד הדברים שהכי מטרידים נערות בגילי- הצפייה.
צפירה נשמעת והרכבת מגיעה לתחנה וכמו שאר הנוסעים, גם אני עולה על הרכבת בחיפזון, נושאת תקווה שעשיתי את הדבר הנכון. שהבריחה ממנו בדרכי הביתה תפתור לי בעיות ולא תוסיף להן עוד כמה, הרי זה היה מהלך משוגע לברוח אליו במטרה להלחם בכל העולם למענו. אם רקה הייתי מצליחה לעמוד בפניו של רונן שלי, דברים היו הרבה יותר פשוטים.
תמיד הייתי חסרת אחריות ומפוזרת למדיי וכשמצאתי מקום באופק, הפלתי את הארנק שלי.
בראבו, מאיה.

כרגע חזרתי מבית המגורים החדש של הילד שלי, הנסיעה מתישה, רגלי כבר כואבת ושרירי תפוסים מהמאמץ הרב אך זה היה שווה כל רגע. לא ראיתי את נכדי הקטנים- שכבר גדלו פלאים- מאז חג הפסח לפני שנתיים, אלה היו שבועיים נפלאים כשבעלי היה עודנו בחיים.
"אוי!" אני שומעת קול עדין מתייפח ליידי ומביטה בנערה צעירה מרימה את דבריה שהתפזרו מהארנק, ממש מתחתי.
אוטומטית אני משתדלת לכופף את הגב הזקן שלי מטה בכדי לעזור ומתייפחת בשקט, מרימה כמה מטבעות וכרטיס מגנטי.
"לא, לא! גברתי, בבקשה תיזהרי, אני אסתדר לבד. תודה לך!" היא מרימה במהירות את שאר הדברים ועוזרת לי להתרומם בחזרה. אני מתביישת מאוד כשהגב שלי משמיע קולות שחיקה, הפכתי להיות חסרת תועלת בתקופה האחרונה.
היא מודה לי שנית ונעלמת מהאופק במבוכה, מזכירה לי את עצמי בילדותי. הרכבת עוצרת שוב וכשאני מתקרבת אל הדלת עייני קולטות ילד קטן, בערך בגיל 6 יושב ליד אימו במבט עצוב כשבפניו חבלה בקרבת העין.

הרמתי את הראש וראיתי זקנה חביבה בשמלה פרחונית כמו של סבתא שלי מביטה בי, לא רציתי לחייך אבל היא חייכה אליי וגם אני החזרתי אליה חיוך במבוכה. כשחייכתי המכה בסגולה ליד העין כאבה נורא, אז הפסקתי לחייך ונגעתי בה בזהירות.
אימא ביקשה שלא אספר כיצד היא קרתה ואפילו השביעה אותי לא להזכיר או לחשוב על זה- כי זה עלול להזיק לאבא.
אמרתי לגננת שהייתי מאוד עייף בלילה ורציתי למיטה של אימא וכשחיפשתי את הדרך לשם, נפלתי עם הפנים לכיוון הרצפה ונחבטתי ליד העין. היא האמינה לי? אני מקווה ששוב לא הסמקתי או גמגמתי כשדיברתי, הרי אני לא רוצה שייקחו את אבא למקום רע ואימא אמרה שזה מה שיקרה אם אספר את האמת.
הגננת דיברה איתנו היום על שקרים, היא אמרה שכולם מתגלים בסופו של דבר ושהאמת תמיד נחשפת והיא זו שצודקת ברוב המקרים. והאמת שלנו, היא טובה? היא צודקת? היא תתגלה?

הבטתי בבני הקטן שנח על ידי, הוא ניראה מעורער מאוד כרגע.
מעניין לאן מחשבותיו נודדות ואם קיים בהם רוע. אני מקווה מאוד שיגדל להיות גבר טוב, שלא יתפתה לאמונות שב ותמיד יאמר את האמת, שונה מאביו. הילד הקטן שלי תמיד מקשיב לדבריי וממלא אחר הוראותיי, זכיתי במלאך.
ואביו? בעלי הוא גבר קשה, לא פעם שהכה אותי כשחזר שיכור או מתוסכל, כאילו שהייתי שק החבטות הזמין שלו.
חייתי שנים בציפייה שישתנה ואפילו ילדתי לו בן זכר, כמו שרצה. הוא זרח מאושר במשך החודשיים הראשונים ולא הכה אותי שוב- גם אני שמחתי מאוד שהצלחתי למלא את רצונו להוליד בן, שיהיה לגבר ויישא את שם משפחתו.
בשנה האחרונה המצב חזר להידרדר, השתייה הופיעה וגם הכעס והמכות, במנות קטנות יותר- כמו התמכרות טרייה לסמים.
לא הצלחתי לעשות דבר ושמחתי שהוא מעולם לא אכה את ילדי ואז, לפני כמה ימים איתי הקטן ביקש ממנו שיקרא לו סיפור ובתמורה פגש את ידו הזועמת מוטחת בפניו הרכות והתמימות.
"נוסעים נכבדים, הרכבת תכנס לתחנת נתניה בעוד מספר דקות. נא לשמור את הכרטיסים בירידה, תודה ושלום."
מיהרתי לתפוס את ידו של איתי ולקחת את דבריי, קמה משם לכיוון היציאה וכשהדלת נפתחה נתקלתי בגבר צעיר שעלה לרכבת, אך מיד המשכתי בדרכי.

הבטתי באישה הבשלה ובילדה הקטן בעל השיער הבהיר שאחז בידה בחוזקה. היא נראתה ממהרת ומבוהלת כשהתנגשה בי, החליפה עימי מבט קצר ומיהרה להעלם, הילד שלה נעץ בי עיניים תוהות ומבולבלות ובעיינו השמאלית נראתה חבלה לא קלה, כשנעלמו מעיני תהיתי לרגע מהו סיפור חייהם וכשהדלת נסגרה על העולם, מייד חזרתי לטלנובלה הפרטית שלי.
בהשוואה לימים האחרונים, שהיו המאושרים בחיי מזה זמן רב, היום הזה הפך לגהנום מהלך.
התעוררתי במשך כמה בקרים כשבמיטתי נחה האישה שלי, אומנם עדיין לא בשלה לגמרי אך נבונה, משכילה ושכולה לגמרי.
אישה קטנה ומיוחדת שמעולם לא פגשתי כמותה ועכשיו אני מבין- שלעולם שוב לא אפגוש.
כשהקול הענוג שלה היה קורא לי "רונן", פתאום שמי היה מקבל משמעות אחרת, בצליל עדיין ומפתה כל כך עד שהיה גורם לי לשכוח מכל אותם המילים וההבטחות להניח לה לחיות את חייה, בלעדי, כיוון הקשר שלנו היה על סף הבלתי אפשרי, עקב השנים שמפרידות בנינו.
אני מרגיש אשם שגרמתי לה להתאהב בי וגרוע מכל, התאהבתי גם אני.

אומנם אסור לי לחשוק בגברים שבוודאות לא יחשקו גם בי, אך זה בלתי אפשרי והגבר הנאה והמהורהר שעמד מולי, היה מסוקס לחלוטין. הוא ניראה כבגבר בשל בשנות ה20+ שלו ולפי עמידתו ושפת גופו, אפשר היה להבין שהוא מפגין המון כוח ומגונן על ליבו ולא על גופו.
כל כך נורא להיות הומוסקסואל בעולם הזה. הלוואי ורק הייתי בטוח בעצמי ולא מתחבא מתחת לציפה של עצמי.
הרי אני יודע לאן ינדדו מחשבותיהם של קרובי וחבריי הטובים מכל כשאנסה לספר להם דבר שכזה, משהו בסגנון ה"נשנש" או "נושך הכריות", אישה בדמות גבר. והאמת, שאני יכול לומר בגאווה שאני גבר במלוא המובן- ג'נטלמן, חביב, מצחיק, נחוש בדעתו, יודע להסתיר את רגשותיו ולפעול נכון, בעל סביבה אוהדת והכי חשוב- ניראה כמו גבר בכל מובן המילה, שפת הגוף שלי משדרת זאת, למרות שגופו משתוקק למגע גברי.
"תסלחי לי," פניתי אל נערה שברירית שישבה לבדה, "אפשר לשבת פה?" חייכתי, כיוון שידעתי שאף אישה לא תעמוד בזה.
וחוץ מזה, זה תמיד נחמד להתחיל עם נשים מסכנות שלא יודעות שהן משמשות רק שעשוע. עניין חסר ריגוש לחלוטין.

הנופים חלפו ונעלמו ללא הפסקה. יער, בתים, כבישים, ים, עיר, רחובות, ילדים, מכוניות וכו' וכו' וכו'.
ואני הצטערתי בעומק ליבי שלא יכולתו להעלים את מחשבותיי בכזו קלות ולהחליף אותן באחרות. היה נימאס לחשוב במשך 24 שעות ביממה, רק על דבר אחד. בעצם, על אדם אחד... רונן שלי. אם עדיין אוכל לקרוא לו ככה.
"תסלחי לי," קול העיר אותי מהעולמות שריחפתי בהם, ניערתי את עצמי מהמצב שהייתי בו במהירות והחזרתי מבט אל הגבר הנאה שעמד מעלי. "אפשר לשבת פה?" אמר בחיוך רחב, אם לא הייתי שבויה לחלוטין בקסמיו של גבר אחר, עוד הייתי עלולה לפול בפח הקטן שחיוכו טמן לי.
"בוודאי, אני במילא יורדת. בבקשה." התרוממתי מהכיסא ונעמדתי, מפנה לו את שני המושבים.
"בטוחה? אני עוד עלול להיעלב שאת לא רוצה לשבת לצידי." הוא שוב חייך את החיוך השובה שלו.
"בטוחה. אין לך שום סיבה לחשוב אחרת." חייכתי גם אני וכשהבטתי בעיניו, ראיתי משהו אחר- מלבד שעשוע ופלרטוט. זה היה עצוב? כשבחנתי את שפת גופו, פתאום כל המסכות של הגבר העמיד והפלרטטן שיכול לכבוש אישה ועולם שלם מאחוריה- נעלמו. הוא ניראה בסה"כ גבר תוהה, בדיוק כמו כולנו.
איחלתי לו להתראות בחיפזון, לא ממש מעוניינת בהמשך השיחה איתו- לא מרוע, פשוט כי הראש והלב כבר מלאים עד אפס מקום.
"חכי!" שמעתי אותו קורא, "רק איך קוראים לך?"
"מאיה." קראתי לעברו ונעלמתי מבין האנשים.

ירדתי בתחנת העיר שלה. השעה הייתה מאוחרת ותהיתי אם היא באמת הגיעה הנה- כמו שחשבתי, או שאיבדה את הדרך, או שפגשה מישהו... או שעשתה...
אך לפני שהספקתי לחשוב על הדאגה הבאה, ראיתי אותה מולי, עטופה במעיל שחור אלגנטי כשתלתליה העדינים והארוכים עפים ברוח ועיניה אדומות ומכילות כאב.
צעדתי לעברה בזהירות, מחכה לראות את תגובתה הבאה.
היא לא נעה ולא זזה. רק הביטה בי מבלי למצמץ, מבט שדרכו לא הצלחתי לראות דבר.
"מאיה...אני מצטער." לחשתי שכבר הייתי מספיק קרוב ועכשיו כבר ראיתי טונות של רגש מתפוצצים מעיניה ובתגובה, היא מהירה להשפיל מבט. עטפתי אותה בידיי וחיבקתי אותה בחוזקה, מאמץ אותה לגופי והפעם גם לליבי.

כשהרגשתי בחיבוק החם הפתאומי שלו עוטף אותי לא יכולתי להסתיר יותר את הרגש, הוא פרץ החוצה בסערה ושטף את כתפו. התפללתי שירד גשם והוא יפסיק להרגיש את דמעותיי זולגות לו מהצוואר לכל עבר.
בכיתי המון, ללא הפסקה והוא רק חיבק חזק ושתק ארוכות.
"אתה יודע," לחשתי לאוזנו, "היום נחשפתי לכל כך הרבה סיפורי חיים כואבים של אנשים שונים, שפיללתי בלב שהסיפור שלנו לא יגמר ככה. לא במוות ולא בפרידה, לא בחוסר הצלחה ולא בבלבול. הייתי רק רוצה שהכול יהיה בסדר, מבלי שנצטרך להחזיר את הגלגל אחורה, רק לצעוד קדימה. התבוננתי במיליון ואחת מיקרים שהיו יכולים לקרות גם לנו, כשנתחתן, כשנתגרש, כשנזדקן או כשנפרד כבר כאן. וכרגע, אני כבר לא מעוניינת יותר לחוות חיים של אחרים, רק את הטלנובלה הפרטית שלנו."
"ולה יהיה סוף טוב." הוא נשק לי.
"יהיה לה סוף טוב."

(ואם קיים כאן עוד איזה מישהו, אשמח לסימני חיים...גם אם אתה קצת כועסים עלי.)