אם אתה מאמין שיכולים לקלקל תאמין שיכולים לתקן, אל תתייאש ותמיד תהייה בשמחה!

הפעם שוב גלשתי לפוסטים ארוכים, אז חילקתי את הפוסט לשני חלקים, אתם מוזמנים לדפדף ולהגיב.

עומדים, מחכים למסדר היציאה, אך לרגע עוצרים מכל המהלך ומתכנסים, כולנו סביב במת הדגל- של המפקדה, חובשים את ה'חומה', עומדים זקוף- גם הנשק, אל-מלא רחמים בקריאה חודרת- ללא ניגון, אך זה מה שיפה, קריאה בהטעמה. ואז יזכור, החבר התלבט האם לקרוא את הטקסט כפי-שהוא למרות הדימויים הבוטים שבו, חשבתי, שהדימוי עצמו הוא טוב לשירה עברית, אך לא יאה שבטקס כללי אדם חובש כיפה השתמש בכזה ביטוי, אז ויתרנו על הקטע, לא מתוך פסול באמירה, אלא לכבודנו הדבר. קטע שירה של אחד מהמפקדים לשעבר, התלחשויות בקהל, מכבדים את הזכרון, אך גם מופתעים מכשרון המפקד. המג"ד מדבר, מזכיר לנו שמלפני 60 שנה לא היה לנו מדינה, אומר לנו להיות גאים בזה שאנו חיילים, גם המ"מ הקודם שלי כל הזמן היה אומר זאת, איך הסבתא הייתה גאה לראות את נכדה חייל בצבא-ההגנה-לישראל, והנה היום אני כאן. שרים, אין לי ארץ-אחרת. מוזר. המג"ד דיבר גם על ההתנקות, איך למרות הכל זאת הארץ שלנו, ואם נפגע בצבא- צבא העם, נאבד את הכל.

מוזר אני חושב.

האם זה בזכותם אני פה עכשיו, עם המדים והכל, יש לי מדינה, יש לי ארץ, העם חזר למקומו, אבל זה עדיין לא הסוף, עוד לא באה הגאולה.

מרכז השירות של אורנג',וסוף הגיע תורי, מתחילים לדבר, ואז 10, צפצוף חלש, 'הצפירה' אומר הדייל שממולי,  אנחנו נעמדים, שותקים, כל המרכז עומד כך, דקה שלימה לחשוב, אני לא אוהב את המושג הזה 'שואה', אני מעדיף לקרוא ליום יום הגבורה, היום שבו נגמרה הגלות (רק חבל שבצורה כזאת קשה),

  ואז חוזרים לעיסוקנו. בפלאפון השבור בגלל שמירה בש"ג של מוצב בא"י שאמא של סבתא שלי לא זכתה לראות.

בצהריים אני יורד לסניפי הקט, שבט אחיה מסתדר שם לטקס, הם נזכור להיכן אותו חצי שעה לפניי, הטקס נדחה עוד מעט, אני רואה בחור שצריך להקריא את ה"יזכור" ואת "אל מלא רחמים" ללא שום רגש, שוב עולה בלי הרצון להלחין את התפלה הזאת.

ואז עולה אחת החניכות, ומקריאה את אחד מקטעי הניצולים על לכת אימו, ושוב אני שם. בפולין הרחוקה, על אדמה מושלגת, ואימי מתרחקת ממני, אבל אני חייב לשרוד, ושרדתי, אני כאן!

זה כל-כך משנה הצורה שבה מוקרא הקטע, מי שיודע להציג קטע ורק על-ידי הדיבור, ולהכניס בו את הרגש, ומשהו זז, מחשבות מתחלפות.

 הטקס נגמר, עכשיו תורי, מול אותם חניכים, אני מקריא להם קטע מתוך יוסל רקובר בשיחה עם אלוקיו, זה הקטע שלי, שיחה נוקבת של יהודי בשעתו האחרונה על-פני העולם עם קונו. אני בוחר באמירה שלו על הגאווה שהוא יהודי, וקריאתו לאלוקיו שלא משנה מה הוא יעשה לו הוא ימשיך להאמין!

ואני ממשיך משם לעניין שעכשיו, אנו צאצאיו הרעיוניים של יוסל וממשיכי דרכו, אך חיים במקום יותר קל לנו, אך אנו במדינה היהודית וצריכים לבנות אותה בצורה אמיתית ונכונה.