אם אתה מאמין שיכולים לקלקל תאמין שיכולים לתקן, אל תתייאש ותמיד תהייה בשמחה!

ה' תמוז-  היה הפיגוע שבו נעצר העולם.

ז' תמוז- נדם ליבו של אחד מחבריי הטובים לדרך.

ט' תמוז- יומולדת 21.

חגגתי את היומולדת העצוב בחיי, בשבת, בנגמ"ש ליד רפיח, והכל עדיין עצור בפנים, הכל מבולבל.

בשישי בבוקר חזרנו מהלויה, אני ולירן, שחרית התפללנו בבית המשפחה האבלה, זה היה גם הניחום אבלים שלנו כי ידענו שלא נצא שוב במהלך השבעה.

בדרך פגשנו חבר אחר, היה נחמד לדבר עם משהוא מהמחזור, דיברנו כחיילים על המצב במדינה, על השאלה לאן ללכת ומה לעשות, איך מתנהגים במצב הזה, מי אשם ושאר שיחות של חיילים ורעים ותיקים, ברקע הוא ריחף כתמיד מעכשיו, אך אנחנו המשכנו לנסוע, להתרחק מנתניה להגיע לבסיס, להמשיך.

דודה שלי מתקשרת, מאחלת מזל"ט, היא שמעת בקולי שאיני שמח, אני מסביר, היא מבינה, היא אומרת שעכשיו יש לי עוד משימה, אני צריך להשלים את החיים של שנינו, ויש בזה משהו.

סבא שלי גם מתקשר, לו אני לא אומר, לא רוצה שיפגע.

מגיעים לבסיס, דרך התמודדות ראשונה היא בדיחות שחורות, מחשבים כותרות "רק לפניי יומיים חבר שלו נהרג בפיגוע", "חגג יומולדת ו..." התמודדות?! אולי הכחשה. חבר מהמחלקה שואל איך היה, לירן עונה לו שהיה סבבה לפגוש את החברים, אני מבין ויודע שהוא לא אהב להיות שם אך גם מבין שכך הוא בוחר להתמודד, אני הולך משם, להיות לבד.

לפי השבצ"ק (רשימת שמירה) לירן עולה לנגמ"ש ואני לחסם, המפקד מבקש מני לעלות לנגמ"ש כי הנהג הוא מהפלוגה ויהיה לו קשה שבת שלימה עם דתיים, הוא רוצה להביא איתי משהוא אחר, אני מסכים לעלות לנגמ"ש לשבת אבל רק עם לירן, שנהייה ביחד. אנחנו עובדים ביחד על העירוב ומתכוננים לעלות לשבת ארוכה.

ערב שבת, מתחילים קבלת-שבת קרליבך, אני, לירן והמפקד; אני בעמדת השמירה, לירן מביא לנהג סידור והוא- אחד מהאנטרים של הפלוגה- מתפלל איתנו. מקדשים על היין, שתיקה, בלבול, מתכוננים לשינה, סבב שמירה וכל אחד בעצמו.

בוקר, נוהל פתיחת שערים, משתדלים לחלל שבת כמה שפחות, מדליקים את הנגמ"ש רק כשצריך, וכשפורקים אז עם המתפח בפה ורק שני אמות כדי שיהיה בשינוי, המפקד בנה מקום פטור, בזה אני מבין פחות. אחריי שכולם סיימו להתפלל, קידשנו, ואז לירן שלף עוגה, הוא לא הכין את זה מראש, אבל זה בא ברגע מתאים- "היום יומולדת" הוא שר, אני מסמיק, וכך אני חוגג בלווית שלושה חברים את יומלדתי.

מדיי פעם זה תוקף אותי, באמצע ריצה, בישיבה כמאזין במחלקה, בשמירה ותצפות, וכל מקום. הרי עוד יש לנו שיחה לא גמורה, יש לנו על מה לדבר.

את השבת הזאת הקדשתי לחברים, בערב שבת נפגשתי עם אוריל ובבוקר עם שטיבל, שני חברים שונים משני מקומות נפשיים.

אני הולך עם אוריל ליד הים, בטיילת של נתניה, מדברים על כל מני דברים  ואז זה מגיע, אבל בעצם ברור לשנינו שהוא היה כאן ביננו כל הזמן, אפילו יש לנו מקום בשבילו על הספסל. אני אומר לו שקשה לי להגות את שמו, הוא מציע שכל פעם שאתכוון אליו פשוט הרים יד, זה נותן לזה אופן קומי- גם סוג של התמודדות.

השיחה עם אוריל היא מעניינת, שונה, פילוסופית משהו, עברנו על כל מני דברים, כולל סודות שלי ושלו, סיפוריי דייטים וצבא (מצדי) סיפוריי ישיבה ומשרד (מצדו) ודברים שלמדנו שנינו אך כל אחד בנפרד. השעון מתאחר, כבר 2 בליילה, צריך להפרד אך שוב מאור עולה. נפרדים גם ממנו.

אנחנו חוגגים היום את י"ז בתמוז, מלפני מעט פחות מ2000 שנים התחיל המצור על ירושלים ובכך התחיל הסוף של החורבן השני. (התחלת הסוף של הראשון הייתה בט' תמוז, אך בגל יומלדתי לא קבעו גם בו צום).

חוגגים?!

הרי זה צום ואבל על החורבן...

נכון, השנה אנחנו צמים, אך הגמרא מספרת שכשיבוא משיח אז כל הצומות יהפכו לימים טובים.

מאז אותו חורבן כבר עברנו כמעט 2000 שנה של גלות, ועכשיו אנחנו בפאתי משיח, יש הקוראים לזה הכאב של ציריי הלידה של הגאולה.

השנה הזאת הייתה שנה מאד מבלבלת, לעם-ישראל ועכשיו בנוסף לכאב הכללי התחיל גם כאב פרטי, אני כבר תקופה מסויימת מרגיש משיח, אני באמת מאמין שיש סיכוי שהוא יגיע בכל רגע.

אולי מאור הלך לשם רק כדי לקדם את פניו ואפילו לזרז אותו, ועוד מעט ניפגש.

יהי רצון מלפנייך שכך יהיה.

-

לקטע שכתבתי

לימולדת שנה שעברה