ילדה על אי בודד.

קווים ישרים עושים בי צמרמורת.

קווים ישרים מפחידים אותי נורא.

קווים ישרים מזכירים לי מוות.

ואת מי שהיה ולא יהיה יותר.

כל יום אני נזכרת מחדש בהם. הם היו פה, הלכו, הם כבר לא יהיו.

השם השני שלי מזכיר לי אותה. יפיפיה, חמודה. לא הכרתי אותה. השם שלה מרעיד את גופי.

התמונה שלה תלויה בכל בית של המשפחה.

הלוואי והיתה כאן. אבל זאת רק משאלה. ומשאלה זו לא תתגשם. משאלה רעה.

אני יודעת שהוא לא יחזור.

אבל כל יום מחדש אני אתגעגע אליו, יותר ויותר.

כל יום שעובר, אני נזכרת בתמונה ההיא. הייתי אז ילדה קטנה. הכרתי אותו.

אהבתי אותו. הוא קנה לי חתולה מזכוכית. היא נשברה.

אני בוכה עכשיו. אני לא יכולה לסבול את המחשבה שיש שני אנשים שהיו קרובים אלי, והם לא יהיו יותר.

סבא ודודה שלי. אינם עוד.

אני אהבתי אותם, אני אוהבת אותם, ואני אוהב אותם תמיד. גם אם הם לא פה.

המחשבות האלו רודפות אותים, יומם וליל.

לא הרבה יודעים עליהן. אבל הן קיימות תמיד.

גם כשאני צוחקת, גם כשאני בוכה.

תמיד הן יבואו איתי. לכל מקום שאלך.

הילדה עם העיניים הכחולות. כן,כן! זאתי מהאי הבודד. זאת אני. זאת אומרת תות...

כשאני רוצה שקט. להיות לבד, להתנתק מהעולם. אני מפליגה אל האי הזה. האי הבודד שלי.

שם רק אני נמצאת. לבד. המחשבות שלי נותנות לי מנוחה.

זה בערך כמו יוגה. רק שאני לא צריכה לעשות תרגילים בשביל להתנתק מהמחשבות.

בכלל, אני חושבת שיוגה לא עוזרת. לפחות לי.

אני מצליחה להתנתק מהמחשבות רק כשאני מפליגה אל האי הבודד שלי.

המחשבות נחות לידי. תופסות צבע. משחקות בחול. נותנות לי כמה רגעים לבד.

אנוכי, עצמי ואני. וזהו בערך.

לפעמים המחשבות לא נותנות לי רק אחד של שקט. ואז אני פשוט צריכה להמשיך.

אני מפליגה אל האי שלי מכל מקום.

הגוף שלי נמצא עדיין באותו המקום, אבל אני באמת, לא נמצאת שם יותר.

וזה כ"כ נעים. זהמרגיע, זה נותן לי לנשום כמה נשימות עמוקות ולתת לעצמי לנוח.

כשאני רוצה לצרוח על מישהו, לתת לו כאפה מצלצלת. אני מפליגה לאי שלי.

כי שם, באי, הכל שלב ורגוע. ונחמד לי שם, אבל צריך לחזור הביתה.

אז אני מפליגה חזרה. והדרך קצת עצובה וקצת שמחה, קצת צוחה וקצת בוחקת.

אבל אם אני מפליגה לאי הבודד שלי, אני גם צריכה מתישהו לחזור.