שלום לכולם ,

הפעם החלטתי להעלות עוד קטע קצר שנכתב במעט ההשראה שנותרה לי .

תהנו...

תודה למאסטר

שכבת בן זרועותיי, ידך האחת אחזה בחולצתי והשניה ליטפה את פני.

" מאסטר בסדר.." לחשת.

הכאב פילח את גופך אבל כל מה שעניין אותך באותה העת היה שלומי.

"אל תדבר, נסה שלא לזוז " אמרתי בקול רועד גופי וידיי היו מכוסים בדם, דמך שלך.

אתה רק הנדת בראשך מחייך, למרות הכאב "מאסטר לא צריך לדאוג , אני להיות בסדר".

אחיזתך בי התהדקה כאילו ניסת לשמור עלי קרוב לנצח. " אל תתאמץ."  בקשתי ,קולי כבר כמעט ולא עמד לרשותי.

 איכן לכל הרוחות האמבולנס שהזמנתי.

" קר.." המילים יצאו מפיך רק בקושי, סרבתי לוותר מקרב אותך אלי במטרה לחמך למרות שידעתי שהקרב אבוד מראש. 

 לו רק הייתי טוב והוגן יותר כלפיך, לו רק לא הייתי נותן לגאוותי הרבה להכתיב את מעשי.

התנהגתי כמו טיפש - הדרך בה דיברתי אליך, נהגתי בך כבחיית מחמד, היכתי אותך, היתעללתי  בך.

 ואילו אתה, קפצת על הכדור שהיה מיועד לי מבלי לחשוב פעמיים.

" מאסטר בסדר וזה כל מה שחשוב" חזרת ואמרת מחייך את אותו חיוך תמים שלך.

זה לא הגיע לי, בשום פנים לא הגיע לי, אני הייתי אומר לסבול ולא אתה.

אני, שכל חיי נהגתי באנשים כבחפצים, פגעתי ביקרים לי רק על מנת שלא הצטרך להראות את רגשותי אשר כך האמנתי היו חולשתי

 הגדולה ביותר  והדרך למפלתי. היום אני מבין שחולשתי הייתה טיפשותי, נתתי לגאווה שלי להכתיב את מעשי ופגעתי בכל מי שאהבתי, במיוחד בך.

ואילו עכשיו,אתה שוכב בזרועתיי מחבק אותי חזק, מחייך את החיוך התמים שלך וכל מה שמשנה עבורך הוא שאני חיי.

" תודה..." שמעתי אותך ממלמל קולך רעד וידעתי שלא נותר עוד הרבה זמן.

"ש.." על תדבר לחשתי , איכן האמבולנס הארור.

" לא, אני צריך להגיד." אחיזתך בי התדקה כאילו פחדת לעזוב אותי " אני צריך להגיד תודה."

שיעול קצר עצר את דבריך "תודה למאסטר שהיה טוב אלי ודאג לי."

מילותיך פילחו את ליבי, 'תודה , על מה אתה מודה לי?'.

על כך שהכיתי אותך, התעללתי בך, השפלתי אותך עד כאב, קשרתי אותך בחוץ בלילות גשומים מבלי שאכפת היה לי אם תתקרר או חלילה תמות.

" אין לך על מה להודות " בקושי רב הצלחתי להוציא מפי את המילים, קולי רעד והרגשתי כיצד הדמעות מאיימות לחנוק אותי.

שוב הנדת בראשך הקטן וחייכת "לא, מאסטר היה טוב אלי, תודה" קולך הלך ונחלש.

"ליאם" קראתי בשמך מחזיק אותך חזק חששתי להביט בפניך, אולי כי חשתי אשמה נוראה על מצבך.

" תודה למאסטר..." אמרת לבסוף קולך נדם ושוב סרר שקט.

 חלפו מספר דקות עד שהעזתי להביט בך , פניך קרות ושלוות עייניך הירוקות היו רקות ושפתיך עדיין מחייכות.

ביידים רועדות מחיתי את הדמעות מעייניך היפות. נושק לשפתייך המתוקות, אותן השפתיים  שכל כך כמהות היו לנשיקותי,  לטפתי את פניך הבהירות

 שכל כך כמהו לליטופיי.  לו רק הייתי אדיב יותר, לו רק היה לי האומץ לומר עד כמה אהבתי אותך, ליאם שלי.

שלחתי מבט אחרון אל פניך התמימות ולאחר מכן אל האקדח שהיה זרוק על הרצפה לא רחוק מגופתך, אותו אקדח מקולל שירייתו לקחה אותך ממני.  

ביד רועדת אחזתי אותו, שמח על כך שהאמבולנס הארור שהזמנתי עדיין לא הגיע, כך אוכל להפרד ממך. איני טיפש עד כדי כך להאמין שנפגש במותינו,  הרי איש אכזר כמוני לעולם לא יוכל להגיע אל המקום בו נמצא מלאך שכמותך. אבל לפחות אוכל לישון בשלווה, קרוב אליך.

קרבתי את האקדח לראשי נזכר בפניך היפות, בעייניך הירוקות שנעצו בי מבט אוהב, בחיוך התמים.

 " תודה למאסטר שהיה טוב אלי ודאג לי." מילותיך הדהדו בראשי שוב ושוב " תודה למאסטר."

ויריתי...

וובכן, זה הכול בנתיים .  

                       אז, עד הפעם הבאה...