לפני  הכול,  הייתי רוצה לשלוח תודה ענקית לayano_chi  המקסימה.  שנוסף על היותה אחת הכותבות המופלאות ביותר שהכרתי.

גם אחראית לעיצוב החדש והמקסים שלי, המוני תודות לך יקרה  .

 כמו שבוודאי כבר שמתם לב, נוספו להן רשימות חדשות לבלוג. אתם מוזמנים להביט בהן ואולי כך להכיר אותי טוב יותר.

ועכשיו ברשותכם אני רוצה לעבור למשהו אחר; את הקטע הבא כתבתי ישר מהלב והוא מתקשר לפטירתו של אבי ז"ל, שעזב אותנו לפני כארבע שנים.

געגועים

אני יושבת כאן, בחדרי הקט מביטה על תמונתך ונזכרת, ליבי מתמלא געגועים.

געגועים לתקופה בה הכול היה שונה ואחר, אתה ההייתה כאן.

נוכחותך כמו עטפה את כולנו ומילאתה אותנו תחושת ביטחון.

תמיד ישבת בשקט ושמעת את כל צרותינו, גם אם היו לך שפע צרות משלך.

כמעט אף פעם לא התלוננת לפנינו על מה שהטריד את מנוחתך אלה תמיד הושטת יד לעזרה.

נופל לבדך אל החשכה של הייסורים והמצוקה.

חיוך הרחב עדיין שמור בזכרוני, הדברים שאמרת, הדברים שעשית לא היו בהם אפילו שמץ של אנוכיות.

אז למה ?, למה דווקא אתה היה זה שהלך ראשון ?

משאיר את כולנו מאחור. שבורי לב, קמלים בעלדיך.

אני עדיין יושבת כן בחדרי ותוהה למה ואיך זה שתמיד האנשים טובי הלב הולכים ראשונים.

ליבי עדיין מלא געגועים.

וובכן, זה הכול בנתיים .  

                       אז, עד הפעם הבאה...