שלום לכולם,

בתור התחלה הייתי רוצה להודות מכל הלב ל ayano_chi המקסימה... והכל כך נהדרת, על הבטא ועל עזרתה הרבה והעובדה שהיא תמיד מוצאת זמן לעזור. רב תודות לך יקרה .

דבר שני, אני ממש  מתנצלת על האיחור בפרסום הפאן פיק, כמו שכבר כתבתי בפוסט הקודם היו לי כמה בעיות שמנעו ממני לכתוב.

בתור פיצוי אני מעלה היום באותו הפוסט את פרקים 2 ו-3 יחד :)

ועכשיו הפרק, מקווה שתהנו...

פרק ב'

למחרת בבוקר ישבה קירארה לאכל את ארוחת הבוקר יחד עם סבתה, היא הייתה שקטה מאוד, מנסה בכל כוחה לשכוח את חלום הבלהות של ליל אמש. 
הכוהנת הזקנה נצלה את העובדה  שקומאצ'י –  אחותה הקטנה של קירארה, יצאה לשחק עם שאר ילדי הכפר במחבואים. היא התיישבה מול נכדתה, עיניה בוחנות את פניה החיוורת של הנערה, משהו עובר עליה.
"קירארה?" החלה בזהירות.
"כן, סבתא?".
"את שקטה מאוד בימים האחרונים, קרה משהו?".
"לא, הכול בסדר." ענתה הנערה בטון שליו ככל שיכלה.
"בטוחה?".
"כן, אני בטוחה.".
"טוב, רק רציתי לדעת, האם את עדיין רוצה להעביר את קמע הכוהנת שלך לקומאצ'י?".
"כן." השיבה קירארה, בטון מעורער.
"את יודעת שזה אומר כי לא תהי כוהנת המים יותר, עליך לוותר על כל חובותיך ככהונת ולא להראות את פניך במקדש.".
"אני יודעת סבתא, אבל כבר החלטתי, אני לא מרגישה שעלי להמשיך בתפקידי, לא אוכל להיות כוהנת מים עוד לעולם." השיבה הנערה, בעודה משפילה את ראשה. איך היא תוכל להמשיך בתפקידה לאחר שמחשבות כל – כך מביכות צצות במוחה, לאחר החלום הנורא שחלמה.
"אני מבינה והאם לרגשות האלו שלך יש קשר כל שהוא לאדם מסוים, גבר?".
קירארה הביטה בה ונראתה מאוד מבוהלת, האם סבתה הבחינה בכך.
האם היא קראה את מחשבותיה.
"זה נכון, קירארה?" שאלה הסבתא, מודאגת. הנערה בתגובה השפילה את עיניה בשנית  ולא אמרה דבר, הבושה בערה בה והקשתה על הדיבור. 
הזקנה הנהנה בהבנה, "אחד הסמוראים?" חקרה, אך הנערה עדיין שתקה, הכוהנת הגדולה לא אמרה דבר בעודה שולחת מבט בוחן אל הנערה.
אם כך היא צדקה, נכדתה אכן הייתה מעוניינת באחד הסמוראים, "אני מבינה." אמרה בעודה קמה ממקומה ומתקדמת אל עבר דלת הכניסה למקדש.

"עלי לצאת לעשות כמה דברים, נמשיך לשוחח שאחזור.".
"צאי לשלום, סבתא." קראה אחריה קירארה.
"טוב, אני הולכת, אחזור בקרוב." אמרה ויצאה. 
קירארה סיימה לפנות את הכלים ולאחר מכן נגשה להכין את המטלות שלה.  שסיימה, החליטה לקרוא קצת, אבל שפתחה קירארה את אחד הספרים שלה. היא הבחינה בדמותו של מישהו, אשר הופיעה בין הדפים.
הוא היה גבוה ובלונדיני, פניו בהירות, שפתיו היו סגורות וקרובות אחת לשנייה, עיניו האדומות שולחות אליה מבט קר, חודרות אל תוך נשמתה.
"הו... קיוזו." נאנחה הנערה.
"אלוהים. מה קורה לי."  בזמן האחרון הדבר היחידי עליו חשבה היה קיוזו. קירארה מיהר לסגור את הספר, מניחה אותו במקום ויצאה בריצה מהבית.

הכוהנת הזקנה עמדה מול דלת הכניסה אל בקתת הסמוראים.
מקישה שלוש נקישות, עד שנפתחה הדלת על ידי גבר גבוה ובלונדיני, בעל פנים קרות, הוא רק נתן בה מבט בוחן ושתק.
הזקנה  הנידה בראשה כאות כבוד והוא זז מהדלת מסמן לה להיכנס וניגש לשבת על מחצלת בקצה השמאלי של החדר. היא חייכה קצרות נכנסת פנימה.
שם ישבו גורביי, הייאצ'י וקיקצ'יו, שלושה מתוך שבעת הסמוראים שבאו להגן על כפרם.
גורביי וקיקצ'יו החזירו לה ברכה, שעה שהייאצ'י מיהר להתרומם כדי לקבל את פניה.
"אדון קאמביי, נמצא?" שאלה הזקנה.
"האדון קאמביי, לא נמצא. הוא יצא לפגוש את זקן הכפר." ענה הייאצ'י בחביבות, "תרצי אולי לחכות לו?".
"לא, תודה לך, אני אלך עכשיו.".
"כרצונך, גברתי הכוהנת, כל טוב."  השיב הייאצ'י, מרכין ראשו בהדרת כבוד וליווה אותה אל הדלת. 
האישה עשתה אותו הדבר, שולחת מבט בוחן אל הייאצ'י, הוא היה חביב ומנומס אבל לא נראה כמו הטיפוס שיכול לכבוש את נכדתה.
לאחר מכן הביטה אל עבר מרכז החדר שם ישבו קיקצ'יו וגורביי, צוחקים ומתווכחים מי יקבל את בקבוק הסאקי.
גורביי, הוא אדם נחמד אבל יותר מידי ליצן.
וקיקצ'יו היה ילדותי מיידי –  למען האמת, הוא היה יותר הבחירה של קומאצ'י.
לבסוף שלחה מבט חקרני אל הגבר שישב בקצה החדר. הוא היה גבוה, בלונדיני ומרשים למדי. בלי כל ספק נאה. אבל עם זאת קר ואדיש, קשה היה לה לתאר את קירארה מתעניינת באדם כמותו.
הכוהנת נאנחה עמוקות, אף אחד מהארבעה לא נראה לה כמישהו שיכול לכבוש את ליבה  של נכדתה ולכן נשארו רק שלושה.
אם להוריד את שיצ'ירוג'יו שהיה כבר תפוס ואת האדון קאמביי שהיה יותר מידי מבוגר בשבילה נשאר רק אחד אפשרי, הבחור חם המזג והאימפולסיבי ק', תלמידו של קאמביי.
הזקנה לקחה נשימה עמוקה מהרהרת מה עליה לעשות עכשיו. הייאצ'י שעמד לצידה הבחין במבטה המוטרד, "הכול בסדר גברתי?".
"כן, הכול בסדר. תודה לך על הדאגה." היא השיבה, נאנחת בשנית, "תוכל בבקשה להגיד לאדון קאמביי, שחיפשתי אותו?".
"אמסור לו, אל תדאגי.".
"תודה לך, סמוראי נכבד." אמרה ומיהר לעזוב את המקום.
"כל טוב, גברתי הכוהנת." קרא אחריה הייאצ'י ונכנס חזרה אל הבקתה.
"מעניין מה היא רצתה מקאמביי?" שאל  קיקצ'יו בסקרנות.
"לא יודע." ענה גורביי.
"מה שזה לא היה, זה לא עניינו." התערב הייאצ'י בכעס.
"אוף. בחיי, הייאצ'י, אתה כזה הורס מסיבות ואני חשבתי שזה התפקיד של שיצ'ירוג'יו סאן."  נאנח קיקצ'יו. שולח מבט אל הגבר שישב בפינת החדר ונתן מבט מהורהר בדלת.
"היי קיוקו צ'אן, מה נראה לך שהזקנה רצתה מקאמביי, אתה יודע?" שאל.
קיוזו חייך במרירות, הם אולי לא שמו לב לכך, אבל הכוהנת הזקנה, לא באה לפה סתם, היא בחנה אותם אחד –  אחד והתעכבה במיוחד עליו.
אבל למה, מה היא מתכננת עכשיו?
הוא קם על רגליו מבלי לומר מילה ויצא מהבית.
"מה הבעיה שלו?" שאל קיקצ'יו, "בסך הכול שאלתי שאלה.".
"בחייך קיקצ'יו, אתה כבר מכיר אותו, הוא תמיד הולך וחוזר מתי שבא לו." אמר גורביי, בעודו צוחק ומנסה לקחת את הבקבוק מידו של קיקצ'יו. 

הכוהנת הזקנה, הייתה בדרכה חזרה אל המקדש, שהבחינה במישהו עומד מול דלת הכניסה. היה זה סמוראי בגיל העמידה –  גבוה ובעל שיער אפור, עיניו אפורות גם הן  ומבריקות. שמו של האיש, שימאדה קאמביי –  מנהיג חבורת הסמוראים.
הוא סובב את מבטו אליה, "בוקר טוב." אמר, מהנהן בראשו קלות. 
"בוקר טוב גם לך, סמוראי נכבד."  ענתה הזקנה, היא היססה לרגע ואז המשיכה, "ישנו עניין מסוים שעלי לדון בו איתך.".
"בוודאי." אמר קאמביי, מסמן על דלת הבית והשניים נכנסו פנימה.  
"יש איזושהי בעיה?" שאל הסמוראי, בעודו מתיישב על המחצלת.
"למעשה מדובר במשהו אישי," החלה הכוהנת, מגישה לו ספל תה והתיישבה מולו. "זה נושא די רגיש." הוסיפה, פניה נראו מודאגות.
קאמביי, נתן בה מבט בוחן "במה מדובר?" שאל, למרות שנראה היה לו כי הוא ידע את התשובה.
"זאת הנכדה שלי," אמרה הזקנה "אני חוששת שהיא מתחילה להתעניין בגבר.".
"גבר?" חזר אחריה.
"אכן, אבל לא סתם גבר חוששתני, הוא סמוראי.".
"באמת?" שאל קאמביי, נראה היה שהעניין מטריד אותו.
"כן, אני חוששת שזה אחד משותפיך."  הסמוראי הבוגר קפא על מקומו לרגע, הוא היה מופתע ממה ששמע, "אני מבין." אמר לבסוף.
"ויש לך רעיון מי זה יכול להיות?".
"יכול להיות שאני טועה." גיששה בזהירות, לא הייתה לה כל הוכחה לכך ואין בכוונתה לפגוע באיש, "אבל, אני משערת שמודבר בנער הזה, שתמיד מסתובב איתך.".
"נער?".
"כן אדוני. צעיר, מעט גבוה, נאה, בעל שיער ירוק ועיניים באותו הצבע.".
"קצ'שירו?" שאל קאמביי, נותן בה מבט נדהם, נראה היה כי התשובה לא הייתה לרוחו כלל. 
'קצ'שירו?' הרהרה הכוהנת הזקנה, "כן, זה השם.".
"האם את בטוחה בכך, גברתי הכוהנת?" חקר.
"אני לא יודעת אם לומר לך בביטחון. אבל, אני מאמינה שמדובר בנער הזה.".
"המ... אם כך, אראה מה אני יכול לעשות בנידון." אמר, בעודו מתרומם מהמחצלת בדרכו החוצה.
"תודה לך, סמוראי נכבד." השיבה הזקנה, מביטה באיש שקד קלות בראשו ויצא מהבית, מקווה שאכן יהיה מה לעשות בנידון.

ההמשך יבוא ... 

פרק ג'

קירארה הייתה בדרכה אל ביתו של ריקיצ'י –  אחד האיכרים, אשר נפצע בקרב האחרון שלהם נגד השודדים.
כיון שהייתה כוהנת הכפר, אחד מתפקידיה היה לטפל בפצועים. בעוד היא ממשיכה ללכת  נתקלות עיניה בקיוזו, ההולך לו בדרך אל השדות.
ידיו לצידי גופו ועיניו בעננים, היא  הביטה בו, בעודו מתקדם לעברה, המתח בגופה הלך וגבר ככל שהתקרב הרגע בו יחלוף על פניה.
לבהלתה, הוא הבחין בה ובמקום להנהן בנימוס ולהמשיך ללכת. קיוזו בחר לעצור ממש מולה. נותן בה מבט קצר וחודר.
"שלום לך, סמוראי נכבד." אמרה קירארה, בקול שליו ככל שיכלה, בעוד לחייה החלו מתכסות בסומק. היה משהו מוזר בקרבתו אליה, משהו מטריד.
"היי." השיב קצרות ולא בעניין רב, נותן מבט חקרני בסומק העז אשר כיסה את לחייה.
"אני מניחה, שאתה הולך לעשות את הסיור הרגיל בשדות." העירה קירארה, כדרך אגב, שולחת מבט בוחן אל עבר גופו, אשר היה מכוסה כולו במעיל אדום וארוך. גל חום החל מתפשט בה, בעודה נזכרת בדמותו אשר בחלומה. הוא היה קרוב אליה, אוסף אותה  בזרועותיו, מחבק אותה בחוזקה.
קירארה זכרה את מגע זרועותיו החזקות סביבה, ידו ליטפה את פניה ושפתיו היו קרובות מאוד לשלה. כל גופה רעד בהתרגשות, בעודה נזכרת במחזה המדהים אשר ראתה בחלום ליל אמש. אך יחד עם ההתרגשות הגיעה הבושה, אשר החלה בוערת בה, היא הרגישה כאילו גופה רועד ולא ידעה למה.
לרגע אחד מטריד השתוקקה לכך שיאחז אותה בזרועותיו החזקות, קרוב אליו, אל חזהו,  ויאמר לה שהוא אוהב אותה.
'אלוהים' נבהלה הנערה, איזו מחשבה נוראית צצה במוחה, היא התקשתה עד מאוד להביט לו בעיניים וחשה כיצד גופה נמס מבושה, לנוכח מחשבותיה המטרידות.
למה, למה, זה קורה לה בכל פעם שהיא רואה אותו?
לרגע אחד העזה קירארה להרים את עיניה אליו, נתקלת במבטן החקרני של  עיניו האדמדמות. היא התקשתה לנשום, עומדת מולו בלי שום יכולת לזוז, מביטה כמהופנטת בעיניו, כה עמוקות הן היו ואפלות.
קולו הקר הוא זה שהעיר אותה מהזיותיה, חודר אל ליבה כחץ, מכאיב ומשכך באותו הזמן. "כן." ענה קצרות.
קירארה החלה לחוש צמרמורת למשמע קולו, מה עובר עליה למען השם. למה היא מגיבה ככה ולמה היא ממשיכה לעמוד שם מולו, במקום לברוח מכאן.
כן, זה מה שהיה עליה לעשות לברוח, לברוח מהר, לפני שהיא עלולה לעשות משהו שעוד תתחרט עליו.
"ברשותך." אמרה במהירות, קדה בראשה קצרות והחלה ללכת שולחת מבט אחרון לאחור, לרגע אחד נדמה היה לה שראתה חיוך קצר בזווית פיו.

סנאי, אשתו  של ריקיצ'י, בדיוק חזרה מהשדות בדרכה אל ביתה, כשהבחינה בנערה המתקדמת לכיוונה.
"בוקר טוב לך, סנאי סאן." קראה קירארה, מנופפת בידה.
"בוקר טוב, קירארה סאן." חייכה האישה, היא הבחינה בלחייה האדומות של הנערה ובנשימתה המואצת, כאילו רצה מטרים רבים. "הכול בסדר?" שאלה בדאגה.
קירארה הבחינה במבטה הדואג של חברתה, "כן, אני בסדר גמור." השיבה מחייכת, "ומה שלום ריקיצ'י סאן?".
"מתלונן, כרגיל." צחקקה סנאי, "הוא ממשיך לטעון שמצבו נהדר והוא רוצה לחזור ולעבד את השדות.".
"וובכן בואי נבדוק את זה." חייכה קירארה, היא מיהרה לבדוק את החולה שלה ולאחר שנוכחה לדעת שסנאי צדקה, השניים ישבו במטבח ושתו כוס תה יחד. 
"אז, מה שלומך?" התעניינה סנאי, כאילו יכלה להבחין שמשהו לא היה בסדר.
"הכול כרגיל.".
"את בטוחה?".
קירארה תהתה למה סנאי מתעקשת כל כך, "כן, בטוחה במאה אחוזים. למה?".
"סתם, את נראית מאוד טרודה, מאז חזרתם אל הכפר עם הסמוראים.".
"הכול בסדר." השיבה קירארה, מחייכת.
"הו, את בטוחה ששום דבר לא קרה?" שאלה סנאי, בסקרנות.
אך הנערה רק ישבה בשקט מרכינה את ראשה, "יש מישהו, מה?" החלה סנאי, בחיוך שובבי  בעוד חברתה המשיכה לשתוק עיניה נעוצות בספל התה אשר בידה.
"ידעתי." חייכה ברוך, "יש מישהו והוא מוצא חן בעיניך?".
קירארה הרימה ראשה מופתעת, "לא... אני, רק." גמגמה.
סנאי חייכה בשנית, "הוא באמת מוצא חן בענייניך, נכון?" הנערה הביטה בספל התה שבידה ושתקה, סומק החל מסתנן אל לחייה.
"אני מבינה." אמרה חברתה, מניחה את הספל שלה ומביטה בקירארה הרועדת, "הוא יודע?" הנערה הנידה לראשה בשלילה.
"ולמה לא תספרי לו איך את מרגישה?" הציעה, מניחה יד אחת מנחמת על כתפה של הנערה.
קירארה הרימה את ראשה במהירות, עיניה נעצו מבט מבוהל באישה שמולה, "לא!" היא קראה.
"ולמה לא?".
"כי אני, אני... לא..." מלמלה בקושי, דמעות עמדו בעיניה.
"זה בסדר, את לא חייבת. רק הצעתי לך את זה, כי אני חושבת שתרגישי יותר טוב אם תדברי איתו, מי יודע, אולי גם הוא מרגיש אותו  הדבר, כלפייך.".
אך היא נדה בראשה לשלילה "הוא אפילו לא יודע שאני קיימת.".
"ומה גרום לך לחשוב ככה?" התעניינה סנאי.
"כי זה לא נועד להיות." אמרה לבסוף, הכאב בקולה מורגש.  
"לפחות תוכלי להגיד לי במי מדובר?" חקרה סנאי, אך קירארה השפילה את מבטה אל הכוס ושתקה.
"אחד הגברים בכפר?".
"לא.".
"אז, מדובר באחד הסמוראים?".
"כן." השיבה הנערה בקול הנשמע כלחישה.
סנאי חייכה נותנת מבט רך בחברתה, בתוך תוכה היא יכלה לחוש כי קירארה צודקת, זה אכן היה בלתי אפשרי, אך הייתה זאת חובתה בתור חברתה הטובה של הנערה לעזור לה להתגבר על פחדיה. מלבד זאת היא הייתה סקרנית לדעת במי מדובר.
מי יכול היה לכבוש את לב חברתה בכזאת סערה.
"המ, תני לי לנחש," החלה שהיא מחייכת אל עבר חברתה השתקנית.
"סמוראי המכונה, קיקצ'יו, הוא בחיר ליבה של אחותך, האיש בחליפת הטייסים –  הייאצ'י, שם עיניים על אושינו  – הבת של מאנזו.  גורביי סאן, בעל העור הכהה יותר, חמוד אבל הוא יותר מידי ליצן. ושיצ'ירוג'י סאן, עד כמה שאני יודעת תפוס.".
"אז נשארו לנו שלושה, שניים, אם נוריד את האדון קאמביי, שהוא אומנם אדם נהדר. אבל מבוגר יותר מידי בשבילך. או שאני טועה וזה אחד מאלו שמניתי עכשיו?" שאלה.
הסמוק על  לחייה של קירארה העמיק יותר, "לא." ענתה קצרות.
"כמו שחשבתי." המשיכה  האישה, "אם כך, נשארו לנו רק שני מעומדים." אמרה סנאי, אך לפני שהספיקה להגיד את שמותיהם, נשמעה דפיקה בדלת. קצ'שירו וקיקצ'יו, נכנסו פנימה, הם ברכו את הבנות לשלום ונגשו לבדוק מה שלמו של ריקיצ'י.
קירארה הבינה שהגיע הזמן ללכת, היא נאנחה אנחת הקלה ומיהרה להיפרד מסנאי. 

קאמביי היה בדרכו  חזרה אל הכפר שלפתע עצר לצד הדרך נותן מבט בוחן לעבר אחד העצים, עליו נשען גבר צעיר גבוה ובלונדיני.
"קיוזו." קרא הסמוראי המבוגר,  הגבר הבלונדיני, רק נתן בו מבט חודר ושתק, "יש איזושהי בעיה?" שאל קאמביי.   
"צריכה להיות?" ענה קיוזו בקור. 
"רק שאלתי." השיב קאמביי, מחייך במרירות, "דרך אגב, ראית את קצ'שירו?".
"אולי הוא הלך לבקר את האיכר." השיב קיוזו, מצביע באדישות לכיוון הכפר.  
הסמוראי המבוגר הביט בו ולא אמר מילה, קיוזו היה אדם מתבודד שהעדיף להסתובב בחברת אחרים כמה שפחות, דבר שהפחיד את הסובבים אותו, מלבד קאמביי. "ואת קירארה  ראית?".
קיוזו עצר, לרגע נראה היה כאילו הוא מהסס, "לא." ענה לבסוף.
"אם כך, אמשיך בדרכי. להתראות." אמר קאמביי ועזב את המקום.

זמן לא רב לאחר מכן נתקל בקירארה, שהיא הולכת לה ראשה בעננים, מהרהרת בדבר מה  עד שהבחינה בו, "שלום לך, סמוראי נכבד." קדה בראשה בהדרת כבוד.
"שלום גם לך." ענה  קאמביי, "האם הכול בסדר, קירארה?".
"כן."  השיבה הנערה  בשלווה  מאולצת. היא ידעה שאי אפשר לעבוד על הסמוראי המנוסה וחששה שסודה יתגלה. אך נראה היה שהוא השתכנע, או לפחות כך הוא התנהג.
"אני שמח לשמוע, ראית אולי את קצ'שירו?" שאל עיניו בוחנות את פניה של הנערה.
"כן, לפני כמה רגעים בביתו של ריקיצ'י.".
"אם כך אלך אליו, להתראות.".        
"להתראות, אדון קאמביי." אמרה הנערה, קדה קלות והמשיכה בדרכה, נושמת לרווחה. בזמן האחרון הרגישה כאילו היה עליה לרסן כל צעד שעשתה, כל מילה שאמרה, שמא מישהו עלול לגלות את מה שעלה בראשה, את מה שהרגישה. היא התקשתה להאמין לכך שהיא החלה מתאהבת בגבר.
ולא היה זה סתם גבר אלה, אחד הסמוראים.
"קיוזו..." היא  מצאה עצמה נאנחת, בעודה ממשיכה אל ביתה שלפתע הבחינה בו נשען על אחד העצים. 
'אלוהים אדירים!' חשבה קירארה המבוהלת בליבה, האם הוא שמע אותה, האם הוא ידע?
קיוזו נתן בה מבט חודר וחקרני שעברה על פניו, קדה בראשה קלות כאות כבוד וממשיכה במהירות קדימה.
"קאמביי." נשמע קולו לפתע.
קירארה מיהרה להסתובב אליו, "אבקש את סליחתך?" שאלה, נמנעת מלהביט אל עיניו.
"קאמביי, חיפש אותך." ענה קיוזו, בקור.
"כן, כבר נתקלתי באדון קאמביי, לפני כמה דקות, תודה לך." ענתה בטון גאה והחלה הולכת משם.
"המקום הזה לא בטוח." הוא מלמל, אך קירארה, לא הקשיבה והמשיכה להתרחק.

בשובה אל מקדש הכוהנת מהרה קירארה אל חדרה, איזה יום היה לה; קודם הייתה השיחה עם סבתה, לאחר מכן הפגישה המרטיטה עם קיוזו, אחר כך הביקור אצל סנאי וריקיצ'י בו התעקשה חברתה לגלות מיהו הגבר בו היא התאהבה, אז הפגישה המוזרה עם דון קאמביי ולבסוף, שוב מפגש חטוף עם קיוזו.
קירארה התיישבה על המיטה והחלה מסרקת את שערה. לרגע אחד נראה היה לה שמישהו צופה בה, היא מיהרה לסובב את מבטה אל עבר החלון, למשך שנייה אחת נדמה היה לה שראתה צל של מישהו עומד מחוץ לחלון חדרה, אבל הצל נעלם והיא שכנעה עצמה שכנראה היה זה רק ענף.
בזמן האחרון היא החלה לדמיין דברים כאלה. קירארה הניחה ראשה על הכר הרך עיניה נעצמו אט – אט, לפתע נשמעה נקישה בדלת.
"אפשר?".
"כן סבתא, היכנסי." לחשה הנערה.
"אני רואה שישנת טוב." אמרה הכוהנת בעודה נכנסת אל החדר.
"ישנתי?" שאלה קירארה בפליאה. זה לא יכול להיות, האם גם היום הזה, הפגישה שלה איתו הכול היה חלום?
 לא שהיא לא חלמה עליו בעבר, היא הייתה חייבת להודות שזה אכן נראה אמיתי אבל עדיין, כל העניין הזה היה מוזר ביותר ואף מפחיד.
"כן, כבר כמעט ערב, נראה שהיית עייפה מאוד, הלכת לבקר את ריקיצ'י?" .
"כן." חייכה הנערה, על פניה הבעת הקלה, הפעם תודה לאל היא לא חלמה.
"הוא החלים כמעט לחלוטין, מלבד העובדה שהוא כל הזמן רוטן כי עליו  לחזור אל השדות. עלייך לבדוק אותו סבתא.".
"אכן, זאת אעשה." הזקנה נתנה מבט חוקר בנכדתה, היא נראתה שונה,  קורנת  מאושר ועם זאת מוטרדת עד מאוד, מעניין לדעת האם היא פגשה בבחור ההוא היום.
"קירארה?" החלה הזקנה בזהירות.
"כן סבתא?".
"בקשר למה ששוחחנו עליו היום בבוקר, את בטוחה בהחלטתך להעביר את הקריסטל לקומאצ'י?" .
"כבר אמרתי לך סבתא, מעולם לא הייתה בטוחה בכך." היא החלה להסמיק, "למעשה אני יותר בטוחה עכשיו משהייתי מעולם.".
אם כך,  הם אכן נפגשו היום, הזקנה רצתה לשאול אותה על כך, אך לפתע נשמעה דפיקה חזקה בדלת הכניסה.
שתי הכוהנות מהרו אל הדלת, שם עמדה נערה צעירה, שערה חום וקצר, מעוטר בכובע. הייתה זאת  אושינו –  ביתו של מאזנו, אחד האיכרים, היא נראתה מבוהלת עד מאוד.
"מה קרה לך?" שאלה הזקנה, מנסה להרגיע את הנערה, נראה היה כאילו רוח רדפה אחריה.
"השודדים..." ענתה אושינו, מתקשה לנשום, "הם עומדים להתקיף את הכפר.".
"מה  אמרת?" קראה הכוהנת המבוגרת, בבהלה.
"כן, האדון קאמביי, ביקש שאודיע לכן, הוא גם ביקש שכול הנשים והילידים, יסתתרו כאן בזמן ההתקפה." .
"הבנתי." אמרה הזקנה ופנתה אל נכדתה, "קירארה, לכי יחד איתה ועזרי לה לפנות את כולן הנה, אני אכין את המקום לקראתן.". 
"כן." קראה הנערה בצייתנות והשתיים מיהרו לצאת מהבית.
 
* זמן קצר לאחר מכן, הפך כול הכפר לשדה מלחמה. פגזים נורו לכל עבר ואש החלה עולה בחלק מהבתים. קירארה ואושינו, מיהרו לפנות את הנשים והילדים המעטים שנותרו מהרחובות, נראה  שכולם כבר הספיקו לברוח.
אושינו קראה לקירארה, לחזור אל המקדש, שם הן יהיו בטוחות. אך אז שמעה קירארה בכי של ילד קטן, בן שלוש, לכל היותר, המגיע מאחת העגלות, נדמה ננטש שם לבדו.
קירארה אמרה לאושינו לברוח חזרה אל המקדש והתחילה לרוץ עם הילד בזרועותיה, אך לפתע, היא נתקלה באבן ועפה ארצה על פניה, רגלה הימנית הייתה מכוסה בדם.
אבל, לא נראה שזה הטריד אותה, היא נתנה מבט מודאג בילד שבזרועותיה ככל הנראה הוא לא נפגע.
קירארה התקשתה לעמוד על רגליה ואם לא די בכך, משום מקום הופיע רובוט, מכוון את אקדחו אל הנערה. קירארה עדיין  נותרה שרויה על האדמה, מכסה בגופה את הילד, היא הייתה בטוחה שזה סופה, לפחות הילד ינצל.
הכדור נורה. היא יכלה לשמוע את שירקת הפגז, קול שיוף חרב ואת הדם נשפך.
קירארה מיהרה להסתובב לאחור והבחינה בכך שלא נפגעה. 
גבר לבוש שחורים היה זרוק, מת, במרכזן של הרמות המתכת. זמן שדמות גבוה לבושה מעיל אדום, עמדה מולה בידיה זוג חרבות. 
"דון קיוזו." לחשה הנערה ההמומה, האם הוא הרגע הציל את חייה?
קיוזו, שלח מבט אחד לאחור, לרגע הייתה הבעת פניו שונה, הוא כבר לא היה אדיש.
למעשה הוא נראה מודאג, נותן מבט מוטרד ברגלה המדממת. קירארה התעלמה ממנו ומהרה להרגיע את הילד הבוכה בזרועותיה, בודקת האם הוא נפגע, חשה הקלה בראותה שהוא בסדר ולא קרה לו כלום.
קיוזו שלח מבט קצר לעבר הנערה המחייכת, "אל תישארי כאן." אמר ופנה להתרחק משם.
"תודה לך." לחשה קירארה, במאמץ רב הצליחה לעמוד על רגליה, מנסה לעשות מספר צעדים, אך לפתע הבחינה ברובוט נוסף העומד מולה, צעקת בהלה נפלטה מגרונה הפעם היא הרגישה כי סופם קרוב.
שבעת הסמוראים שומעים את הצרחה ומודאגים ממצבה של קירארה, קצ'שירו שהיה קרוב אל המקום החל לרוץ אליה.
"העלמה קירארה..." קרא, מקווה שיצליח להגיע בזמן.
הכדור נורה.

ההמשך יבוא ... 

טוב  זהו בנתיים ,  מקווה שאהבתם 

  שלכם...