פרק ד'

קירארה פקחה את עיניה ומצאה את עצמה על האדמה, נדהמת ממה שראו עיניה. דמות גבוהה, בעלת שיער בלונדיני, חצצה בינה ובין המוות.
"קיוזו!" צעקה הנערה בכאב, למראה דמותו הנוחתת אל האדמה הקשה, זוחלת אל המקום בו שכב, בטנו הייתה מכוסה דם. נראה שהדף אותה לאחור וחטף את הכדור במקומה, "ק...קיוזו." קראה בקול שבור.
הוא הבחין בה, עיניו האדמדמות היו מזוגגות מכאב ונשימתו מקוטעת, "את..." לחש בקושי, עוצם את עיניו.
קירארה לא יכלה להאמין לכך, הוא באמת הקריב את חייו כדי להציל את שלה, שולחת קדימה זוג ידיים רועדות, נוגעות לא נוגעות בגופו המדמם.
"לא, בבקשה לא." עיניה התמלאו דמעות, אינה שמה לב לכך שמאחוריה עומד אחד השודדים, הרובוט שפגע בקיוזו. 
קצ'שירו, שהגיע למקום בדיוק בזמן לחסל את הרובוט, הבחין בילד אשר יושב על הרצפה בוכה. בעודו מרים אותו, ניגש אל הנערה היושבת על האדמה לצד גופו הפצוע של הסמוראי הבלונדיני.
"ה...העלמה קירארה, מה קרה לו?" שאל, מנסה להרגיע אותה. מנסה להרחיקה מגופו המדמם של הסמוראי. אך קירארה לא אמרה דבר, הדמעות כיסו את פניה, היא רק לקחה את הילד אליה ונשארה לשבת שם, מסרבת לעזוב.
שיצ'ירוג'יו שהיה גם הוא בקרבת מקום מיהר אליהם, "מה קרה כאן?" שאל, למראה חברו המוטל על הארץ.
"נראה שקיוזו נפגע מכדור." נאנח קצ'שירו, היה מאוד קשה עבורו לראות את האדם אותו העריץ במצב של פסיעה אחת מהחיים אל המוות, זאת כמובן אם הוא עדיין חיי.
שיצ'ירוג'יו הזיז בעדינות את הנערה המתייפחת וניגש לבדוק את חברו, ככל הנראה עוד היה לו דופק. קאמביי והשאר שהצליחו להתגבר על השודדים מיהרו גם אל המקום. 
"מה שלומו?" שאל הייאצ'י בדאגה.
"הוא חיי?"  שאל קיקצ'יו.
"בקושי." אמר שיצ'ירוג'יו, בולע את רוקו והוסיף, "נראה שהוא איבד הרבה דם.".
"והוא ישרוד?" ביקש קאמביי לדעת.
"למען האמת, קשה לי לדעת." אמר שיצ'ירוג'יו, בקול כואב. נותן מבט שקט בקירארה.
קאמביי לא בזבז זמן והורה  לשיצ'ירוג'יו, לקרא לכוהנת הגדולה ומהר.
זה עשה כדבריו ופרץ בריצה מהירה אל המקדש, בעוד גורביי, קיקצ'יו והייאצ'י, עזרו למפקדם להרים את קיוזו הפצוע ולשאת אותו עד הבקתה בה גרו.
קירארה שלחה מבט אחרון אל פניו הקרות של הגבר אותו אהבה, בעוד חבריו נושאים אותו באלונקה, הרחק משם. היא ניגבה את  הדמעות שולחת מבט מודאג לעבר הילד, הוא לא נפגע רק היה עייף ונמנם בידיה. 
כאשר ניסתה לעמוד על רגליה, קצ'שירו מיהר לעזור לה לקום, "נפגעת?" שאל בדאגה.
"אני בסדר, זאת רק שריטה." הרגיעה אותו.
קצ'שירו ליווה את קירארה אל הבקתה ולפי בקשתה לקח את הילד חזרה אל המקדש, שם, מן הסתם, נמצאת אימו.
 

בבית הסמוראים, ישבו קאמביי, קיקצ'יו וגורביי בחדר הכניסה, בעוד הייאצ'י טיפל בקיוזו הפצוע.
אל הבית נכנסה קירארה, נותנת מבט מודאג בהם, "מה שלומו?" שאלה בקול הגובל ללחישה.
"לא ממש ברור, אבל אני מניח שלא משהו." אמר גורביי.
קירארה שלחה מבט מוטרד אל דלת החדר הסגורה, מסרבת בנימוס להצעתו של גורביי, לשבת איתם.
לפתע נפתחה הדלת, ממנה יצא הייאצ'י, פניו מודאגות עד מאוד.
"מה איתו?" שאל קאמביי, ממהר לעמוד על רגליו.  מאחוריו עמדו כל השאר, מחכים לשמוע את החדשות.
"ממש לא טוב."  ענה הייאצ'י, שולח מבט מבשר רעות אל עבר קאמביי "הוא מתחיל לקדוח".
"זה נס שהוא בכלל שרד עד עכשיו." נאנח קאמביי, בעודו נכנס אל החדר מניח ידו על מצחו הבוער של קיוזו. "הביאו מים קרים." פקד.
"ננסה להוריד לו את החום, איפה שיצ'ירוג'יו והכוהנת הגדולה לכל הרוחות." הוא מלמל בכעס.
קירארה הביטה בו המומה, היא מעולם לא ראתה אותו במצב כזה קודם לכן, על פניו הייתה אותה הבעת הפנים שעל פניה, אשמה.
קאמביי נשם נשימה עמוקה ולרגע שוב היו פניו שלווים ורגועים כמו תמיד, "איך זה קרה?" שאל, פונה אל קירארה.
הנערה עמדה קפואה על מקומה נזכרת ברגע האיום ההוא – הרובוט, הכדור שנורה וגופו המדמם של קיוזו נוחת על האדמה.
"הוא, הוא..." החלה הנערה בקול רועד, "הוא ניסה להגן עלינו, אחד מהנו – בשרי, ניסה להרוג אותנו, הוא רק רצה להציל אותי... אותנו ועכשיו..." החלה לבכות.
"דיי דיי, אין לך מה לדאוג. אני בטוח שהוא יצא מזה." מיהר הייאצ'י להרגיע אותה, מניח יד אחת מנחמת על כתפה. 
"חה, תארו לעצמכם את קיוקו צ'אן, משחק אותה גיבור. ממתי הוא נהיה כזה רומאו, להציל עלמות במצוקה. הו, בחיי."  רטן קיקצ'יו, שולח מבט קודר לעבר קירארה.
"קיקצ'יו." התערב גם גורביי, שנכנס אל החדר. בידיו קערה עם מים קרים ומטלית.
"אולי תפסיק, אתה לא רואה שהיא סובלת." אמר מחייך חיוך רחב אל הנערה המייבבת והניח את הקערה לרגלי המיטה.
"כן, אבל לא כמו שקיוזו סובל ויכול מאוד להיות שהוא לא יסבול יותר לעולם." אמר קיקצ'יו בטון ארסי, קירארה פרצה בבכי.
"עכשיו תראה מה עשית, חתיכת אידיוט." התרגז הייאצ'י.
"למי קראת אידיוט." קרא קיקצ'יו, מתרומם מהמחצלת ומתכון לשלוף את חרבו.
"לזה שעומד מולי." אמר הייאצ'י מתכונן לשלוף את חרבו שלו לעיניה של קירארה המבוהלת.
"תפסיקו עם זה, עכשיו." אמר גורביי, העומד בין השניים ידיו פרוסות באוויר.
"היי גורביי, למה אתה מתערב עכשיו, איפה היית כשראש מחטים, קרא לי אידיוט?" התרעם קיקצ'יו.
"זה באמת מה שאתה." נאנח הייאצ'י.
"תשלטו בעצמכם, יש לנו כאן אדם פצוע." התפרץ גורביי בכעס.
"בזכות מי?" עקץ אותו סמוראי המכונה.
"זה יספיק קיקצ'יו." פקד קאמביי, עיניי הכול הביטו בו בעודו יושב ליד קיוזו  הפצוע, מניח מטלית לחה על מצחו של חברו הקודח.
"סמוראי הוא סמוראי. תמיד יציל חיי חפים מפשע, גם במחיר חייו. מה שחשוב עכשיו זה לא איך זה קרה, או באשמת מי..." אמר שולח מבט קצר לעבר קירארה. "אלא שקיוזו יצא מזה,  האם אני ברור?" שאל בטון שקט אך תקיף.
"כן, קאמביי." רטן קיקצ'יו והתיישב בפנית החדר, שולח מבט מרוגז אל קירארה.

כמה דקות לאחר מכן הגיעו שיצ'ירוג'יו והכוהנת הזקנה וקאמביי קרא לכולם, מלבד הזקנה והייאצ'י, לצאת מהחדר.  
בחדר הכניסה ישבו קיקצ'יו, גורביי, שיצ'ירוג'יו, קאמביי וקירארה, אשר נתנה מבט מתוח ומלא ציפייה בדלת החדר הסגורה. 
קאמביי ניגש אליה, בוחן את פניה  העצובים, עיניה סיפרו לו כל מה שהיה עליו לדעת.
"קיוזו יהיה בסדר." אמר ברוך, "הטוב ביותר עכשיו הוא שתלכי חזרה למקדש, עליך לעזור לסנאי ואושינו, הן צריכות אותך כדי לטפל בפצועים.".
"אבל." החלה הנערה.
"הם זקוקים לך יותר, האמיני לי.".
קירארה הנהנה הייתה אמת בדבריו, אבל היא לא רצתה לעזוב, הייתה לה הרגשה כאילו משהו רע עומד לקרות.
גורביי התנדב ללוות אותה אל ביתה. כל הדרך הייתה קירארה שקטה, הפצע ברגלה כבר לא הטריד אותה. למעשה כלום כבר לא הטריד אותה, דבר מלבד פניו החיוורות של קיוזו, השוכב חסר תזוזה על האדמה, היא המשיכה ללכת עיניה באדמה, בידה אחזה את הקריסטל שלה, הוא היה שקוף, סימן לכך שהכול  בסדר, אבל בכל זאת לא יכולה הייתה להתנער מהתחושה שמשהו רע עומד לקרות.
גורביי הבחין שמשהו לא היה כשורה,  "היי, הכול בסדר?".
"הא...כן, אני בסדר, גורביי סאן, אל תדאג.".
"אבל אני כן דואג.  אני יודע שאת דואגת, נכון?" חייך.
"דואגת, ממה יש לי לדאוג?".
"הא...אני מניח, כולנו דואגים בקשר למצב של קיוזו, אבל אל תשכחי על מי אנחנו מדברים. אחרי הכול הוא סמוראי ואם לומר את האמת, לאיש הזה יש יותר נשמות מחתול, הוא אדם חזק בטוח שישרוד את זה." ברגע שהזכיר גורביי את שמו של קיוזו, החל הקריסטל שלה לזהור באור כחול בוהק.
"למה הקריסטל זוהר ככה?" שאל בסקרנות.
"אה...סתם בלי סיבה." אמרה קירארה וקיוותה שהייתה משכנעת, איך תוכל להסביר לו שהקריסטל בעצם חשף את מה שהיא עצמה התביישה להודות בו, הוא חשף את רגשותיה  כלפי קיוזו, את אהבתה כלפיו.

זמן קצר לאחר לכתם נפתחה דלת החדר בשנית והכוהנת המבוגרת יצאה ממנה. 
"מה שלומו?" התעניין שיצ'ירוג'יו.
"אין הרבה לעשות עכשיו מלבד לחכות." השיבה הזקנה, שולחת מבט קצר אל עבר קאמביי. "אם כי, איני מאמינה שיש תקווה."  אמרה בדרכה להביא עוד מים.
קאמביי קם על רגליו וניגש אל החדר, שולח מבט מוטרד לעבר קיוזו הקודח.
הייאצ'י שלח מבט חסר תקווה במאסטר שלו, ידו מחזיקה בזו של קיוזו, "תחזיק מעמד חבר." אמר בעצב.
להפתעתו החלו עינו של קיוזו נפקחות לרווחה, "אממ..." מלמל.
"קיוזו, אתה שומע אותי?" שאל הייאצ'י, התקווה שנעלמה החלה אט – אט מופיעה בעיניו.
"קירא..." החל קיוזו להגיד אנחת כאב נפלטה מגרונו.
"מה?" שאל הייאצ'י, נותן מבט משתומם בקאמביי. זה הנהן לאישור גם הוא שמע את אותו הדבר, נראה היה כאילו הוא ביקש לומר קירארה.
"מה אמרת?" חזר הייאצ'י.
"קירארה..." לחש קיוזו בקול שבור, "קירארה...קצ'שירו...".
שני הגברים הביטו זה בזה במבט רב משמעות הרבה דברים החלו מתבהרים להם.

ההמשך יבוא ... 

טוב  זהו בנתיים ,  מקווה שאהבתם 

  שלכם...