פרק ה'

השעה הייתה מאוחרת כאשר נכנסה קירארה אל המיטה, מחשבותיה נדדו. תמונת גופו של קיוזו הנוחת על האדמה ופניו הלבנות, נחרטו בזיכרונה ולא נתנו לה מנוחה, קולו השבור רדף אותה. דמעה ירדה מעיניה, היא חבקה את הקריסטל קרוב אל ליבה.
הוא היה היחיד עליו לא הצליחה לעבוד, היחיד שידע לשקף את הרגשתה כלפיי קיוזו, את אהבת כלפיו.
היא עצמה את עיניה ואט אט נרדמה, חולמת על יום אביבי וחמים, מוקפת באנשים אותם אהבה; אחותה, סבתה וחברותיה. אך לפתע הכול השתנה, הכפר הותקף על ידי הנו – בשרי, כל יקיריה ומכריה ברחו על נפשם. גם היא רצתה לרוץ היא ניסתה בכול כוחה, אבל לא יכלה לזוז.

 לפתע הבחינה קירארה במחזה מפחיד, היא ראתה את עצמה מותקפת על ידי אחד השודדים, אך אז הופיע קיוזו והציל אותה. גופו הקר נוחת על האדמה הקשה פניו חיוורות ועיניו האדומות עצומות. 
עד מהרה מצאה עצמה קירארה במקום אחר, היה זה חדרה במקדש היא נשכבת במיטתה מנסה להוציא ממחשבתה את היום הנורא הזה. 
"קירארה." נשמע לפתע קול, הוא היה כמעט מוכר, אבל עם זאת שונה. היא ניסתה להיזכר של מי היה הקול הזה, "קירארה... ע... עזרי..." נשמע הקול בשנית, "קירארה." הפעם הוא נשמע ברור יותר.
קול מוכר אדיש וקר, קול שאי אפשר היה לטעות בו, "קיוזו?" קראה קירארה, קמה בבהלה, ניגשת אל החלון. דמות גבוהה ולא מזוהה עמדה שם ובין רגע נעלמה.
"אוי אלוהים." נאנחה, בלי שום ספק היא יוצאת מדעתה, לא ייתכן שהיה מדובר בקיוזו הרי הוא נמצא בבית שהיה רחוק מהמקדש שלה ומצבו היה ממש לא טוב.
כמה דקות לאחר מכן החל הקריסטל שלה זוהר באור עמום, "משהו לא בסדר." אמרה בקול מודאג. מצמידה את הקריסטל אל ליבה ומיהרה לצאת מהחדר.
הכוהנת הזקנה נכנסה דרך הדלת מבחינה בנערה הממהרת "קירארה?".
"סבתא מה שלום, קיוזו?" קראה הנערה המיואשת, ואפילו לא טרחה לדבר עליו בגינונים.
הדבר הטריד את הכוהנת הזקנה, היא  שלחה מבט בוחן אל עבר נכדתה ומצאה את התשובה לשאלתה חקוקה עמוק בתוך עיניה.
"זה הוא נכון?" נאנחה.
קירארה הנהנה בראשה לאישור ושתקה. הזקנה נתנה מבט רך בנכדתה, "אני לא מתכוונת לגעור בך, אין טעם לזה, למעשה אני חושבת שאני היא זאת שגרמה לכך, לא יכולתי לחשוד אפילו לרגע שאת עלולה להתעניין באחד הסמוראים, בטח שלא בו. לכן אני מניחה שמחובתי לומר לך את זה." נתנה מבט מעורער בנכדתה, קירארה הרגישה שמשהו לא בסדר, סבתה מעולם לא הייתה כה שקטה ומודאגת.
"מה העניין סבתא?" שאלה בקול רועד, פחד לא מוסבר החל ממלא את ליבה.
"זה בקשר לגבר ההוא, קיוזו, אני." אמרה הזקנה נאנחת בשנית. הפעם הייתה זאת אנחת כאב. כאב וצער עמוק על נכדתה האהובה, "אני חוששת שהוא לא יצליח לעבור את הלילה." אמרה לבסוף.
קירארה נתנה בה מבט מבוהל, לפתע החל הקריסטל בידיה לזהור בשנית הפעם היה האור אפור ועכור לגמרי, "אות מבשר רעות." נאנחה הזקנה.
"לא." קראה  קירארה ומבלי לומר דבר נוסף יצאה בריצה מהבית.
היא החליטה שהדרך ארוכה מידי ולכן היא בחרה לקצר אותה דרך היערות. רצה כמו שלא רצה מעולם. הוא לא יכול למות, לא הוא.
קירארה מעדה על האדמה ורגלה החבושה החלה מדממת שוב, אך לא היה לה אכפת, שום דבר לא חשוב עוד מלבדו. לאחר ריצה ארוכה הגיעה אל הבית, מתנשפת ומפוחדת פתחה קירארה את הדלת, אך לא היה שם איש. היא מיהרה לחדרו של קיוזו, אבל גם שם לא היה אף אחד במקום בו שכב קיוזו הפצוע היו עכשיו רק טיפות של דם. לאן הלכו כולם?
בלבול ופחד החלו משתלטים עליה.
היא יצאה מהחדר והבחינה בדמות אשר נכנסה פנימה אל תוך הבית, "קצ'שירו?" קראה בפליאה.
הנער הביט בה מופתע ולאחר מכן שאל "העלמה קירארה מה את עושה כאן?".
"איפה קיוזו?" התפרצה קירארה, כבר לא היה חשוב לה מה יגידו, או מה יהיה גורלה ככוהנת. היא הייתה צריכה לשמוע שהוא בסדר, לראות אותו, לדעת שהוא חיי. שכל מה שאמרה סבתה וזוהרו של הקריסטל, הכול היו שקרים, הם חייבים להיות.
קצ'שירו נראה מופתע לשניות מספר, אך לאחר מכן השפיל את ראשו, "קיוזו מת." אמר בשקט.  
קירארה חשה כאילו סכין ננעצה בליבה, כל גופה הפך כבד כמו סלע והיא נשענה על דלת החדר כדי לא ליפול.
"אתה משקר!" צעקה עליו הדמעות זלגו מעיניה "זה לא נכון!".
קצ'שירו התקרב אליה אט – אט, "אני נורא מצטער עלמתי, אבל זה נכון האדון קאמביי והשאר הלכו עכשיו אל המקדש כדי... כדי לקבור אותו." אמר בעצב שהוא מבחין ברגלה המדממת. "עלמתי, הרגל שלך."  אמר בדאגה, שולח יד אחת כדי לאחוז בה, אך היא העיפה את ידו ופרצה בריצה מהבית.
לאחר ריצה קצרה הגיעה קירארה אל קצה הדרך, היה זה שדה לא רחוק מהכפר מלא עצים ופרחים למיניהם. קירארה נפלה על הדשא דמעות בעיניה.
קולו של קצ'שירו מהדהד שוב ושוב במוחה, "קיוזו מת." אמר לה הקול. 
"שקרן!" קראה קירארה, אל הרוח. קשה היה לה להאמין שקיוזו באמת איננו.
כמה אירוני שהאדם לו חיכתה במשך כל חייה הלך מבלי שתגלה לו איך היא מרגישה כלפיו באמת. היא התרוממה מהאדמה, קרוב אל המקום בו עמדה הייתה תהום עמוקה אשר הפרידה את כפרה משאר הכפרים.
קירארה הביטה אל התהום, סוף הדרך, לא נותר לה יותר חשק לחיות.
היא שלחה מבט נוסף מטה אל התהום העמוקה מתחתיה. במוחה עלתה המחשבה לקפוץ מטה.
מטה אל השכחה הנצחית. 

ההמשך יבוא ... 

טוב  זהו בנתיים ,  מקווה שאהבתם 

  שלכם...