היי, סורי שלקח הרבה זמן אבל הנה עלה עוד פרק בפאן פיק שלי, תהנו....
פרק ז'
במשך מספר דקות עמד קיוזו במקומו, לא נראה היה שהוא ממהר להשיב.
"נו ידידי," פנה אליו יוגו, "אז, מה בחרת?".
"לא." השיב לבסוף.
"המ... אני לא מאמין, אתה עדיין מתעקש להגן על מלך הקופים, עד כדי – כך שאתה מוכן לסיים את חייך. ובנוסף על – כך לסכן את חייה של נערה צעירה ותמימה, שהחטא היחיד שלה, מלבד להתנגד לקיסרות, היה להסתובב איתך." סיכם יוגו בטון עוקצני. אך קיוזו לא אמר דבר. "נו, מילא. אם כך אתה רוצה." נאנח יוגו, מכוון את אקדחו אל הסמוראי שמולו
"אתה תהיה הראשון." קרא.
"לא!" צעקה קירארה בכאב.
יוגו עצר את ההתקפה ושלח מבט משתומם בנערה, "לא?", "את לא רוצה שאהרוג אותו?".
"בבקשה לא." התחננה קירארה, "קח אותי במקומו." יללה.
"מה אמרת?" התפלא יוגו.
"קח אותי במקומו, רק בבקשה אל תפגע בו, בבקשה." חזרה הנערה, דמעות כאב ופחד זלגו מעיניה.
"מה...מה, היא הרגע אמרה?" נדהם גם קיקצ'יו, בעוד קאמביי, הייאצ'י שיצ'ירוג'יו וקיוזו נעמדו במקומם מוכי תדהמה.
"טיפשה." לחש הסמוראי הבלונדיני, עיניו האדומות נתנו מבט מלא קור ובוז ביוגו בעוד זה החל מצחקק צחקוק מרושע.
"הו, כמה מחמם את הלב, אתה לא חושב קיוזו, אז מה אתה אומר, שנגשים את משאלתה של הנערה הטיפשה?".
"חתיכת..." קרא קיקצ'יו, שלא היה מסוגל לשתוק יותר, הוא כעס על השלווה שבה היה נתון קאמביי במצב כל – כך מלחיץ, אך נהדף לאחור על ידי הסמוראי המבוגר.
"אמרתי לך לא להתערב." פסק קאמביי.
"יודע משהו קיוזו, הסבלנות שלי מתחילה לפקוע, המקום העלוב הזה ממש לא עושה לי טוב, בפעם האחרונה תן לי את ראשו של הזקן, לא את ראשם של כל החברים שלו ובתמורה, אתן לך את חיי הנערה." הפעם היה ברור שיוגו לא משחק הוא היה רציני מאוד. עד כדי כך שהוא תכנן להרוג את קיוזו לאחר שיקבל את ראשם של קאמביי וחמשת הסמוראים הנותרים.
"אז, קיוזו. מה זה יהיה?" אמר, על שפתיו חיוך מרושע בעוד הוא מכוון את אקדחו אל קירארה.
בפעם השנייה הלילה, היו כל המבטים מופנים אל קיוזו.
מי יכול היה להאמין שחייהם של חמישה גברים ונערה אחת, תלויים במה שיבחר. קיוזו לא היה טיפש עד כדי כך להאמין שיוגו, ייתן לו לחיות ולא משנה מה תהיה בחירתו. "לא." הוא השיב לבסוף. באותה הקרירות וחוסר אכפתיות שהפגין רגע לפני כן, לא נראה היה כאילו הוא חשש מאיומו של יוגו.
"כן, עכשיו אתה ממש מזכיר לי את הימים ההם." ענה יוגו על פניו חיוך מרושע. "טוב, אם זה מה שהחלטת, אני מניח שהגיע הזמן לסיים את ההצגה הזאת.", "קודם אמחק אותך ואת החברה הטיפשה שלך." אמר נותן מבט מלגלג אל עבר קירארה והמשיך.
"אחר כך, אמצא את כל החברים העלובים שלך ואוריד אותם אחד – אחד. ונתחיל בך." קרא יוגו וכיוון את אקדחו אל קירארה, בעוד שני החיילים שאחזו בה זורקים אותה אל האדמה ובורחים.
קאמביי סימן לשיצ'ירוג'יו, הייאצ'י וקיקצ'יו ואלה פרצו בריצה אל המקום.
שיצ'ירוג'יו מיהר לתפוס את קירארה, בעוד הייאצ'י וקיקצ'יו טיפלו בלוחמים הנמלטים. בדיוק באותה שנייה, החל קיוזו פורץ בריצה אל המקום והצליח לחתוך את אקדחו של יוגו, שלפתע נפל על האדמה בשלולית דם.
"קיוזו." קראה קירארה, דמעות עמדו בעיניה בעודה נאבקת בשיצ'ירוג'יו, אשר אחז בה בחוזקה, היה זה מסוכן עבורה להתקרב.
"עבודה טובה, נערי." אמר יוגו. בעודו מביט אל העץ שמולו, ממנו ניטר נער, הוא היה צעיר ונאה. עיניו ירוקות, ממש כמו שערו, בידו אחז אקדח – האקדח שירה בקיוזו.
ארבעת הסמוראים הנותרים נדהמו לראותו, "קצ'שירו?!" קרא קאמביי, שהצטרף גם הוא אל הקרב.
"בוגד שכמוך." סינן הייאצ'י, נותן בו מבט מלא בבוז.
אך קצ'שירו, לא ממש התייחס אל אף אחד מהם וניגש אל יוגו, "נפגעת אדוני?" שאל.
"אדוני?" קרא קיקצ'יו בבוז, "הדבר היחיד שהאיש הזה יכול לפקוד עליו זה עדר של פרעושים בוגדניים, כמוך." סיכם, שולח אצבע מאשימה אל הנער.
"לא, אני בסדר גמור." החל יוגו, "אבל אהיה יותר בסדר, כשאדע כי הבוגד הארור חוסל." אמר. מצביע אל המקום בו שכב קיוזו, עיניו פקוחות למחצה והוא בקושי נושם.
"רוצה שאחסל אותו בשבילך?" שאל הנער.
יוגו הרהר בכך לרגע, "כן, למה לא. זה יוכיח לי את נאמנותך וייתן לי זמן לפתור איזו בעיה." אמר, מצביע בחרבו על קאמביי.
"לך ולי יש עניין לא פתור, קוף זקן." קאמביי לא ענה, נותן מבט חודר בסמוראי שמולו. בעודו שולף את חרבו מנדה, מסמן לכולם להישאר מאחור.
"למה אתה מחכה קצ'שירו, חסל את קיוזו." קרא יוגו, בעודו יוצא אל הקרב מול קאמביי.
"כן אדוני." ענה הנער בצייתנות. והחל מתקרב אל המקום בו שכב הסמוראי המדמם.
"נראה אותך מעז." קרא קיקצ'יו, הפורץ בריצה אל עבר קצ'שירו. שריון המתכת שלו מונע את חדירת הכדורים מאקדחו של הנער, בעודו מניף את ידו הגדולה מעיף את הנער אל האדמה. "זה המקום המתאים לך, שרץ." קרא, שולח מבטו אל המקום בו נלחם קאמביי נגד יוגו. "קאמביי.".
"לא, אל תתערבו." פסק קאמביי, "הוא שלי." לאחר קרב לא קל בו הוא נפגע בזרועו. הצליח קאמביי להביס את יוגו.
"אתה בסדר קשישי?" מיהר אליו שיצ'ירוג'יו.
"כן, אני עדיין בחיים." חייך קאמביי במרירות, לאחר מכן הרצין, "מה עם קיוזו?" שאל. נותן מבט מהיר אל המקום בו שכב הסמוראי, לידו ישבה קירארה. דמעות זלגו בעיניה.
"לא שוב, בבקשה, לא שוב." יללה. בעוד שיצ'ירוג'יו מזיז אותה בעדינות מגופו של קיוזו, נותן להייאצ'י לעשות את עבודתו.
"מה מצבו?" שאל קאמביי בדאגה.
"טוב, הכדור עצמו לא פגע בו ישירות. למזלו הרב קצ'שירו עוד טירון, כך שזאת רק שריטה. הוא אומנם איבד המון דם, במיוחד אם נתחשב בפציעה הקודמת שלו, שהייתה דיי מסובכת וממנה ניצל ממש בנס." נאנח, "אבל, אני מניח שהוא יחיה, בכל מקרה אנחנו לא יכולים להשאיר אותו כאן.".
"כמובן, ניקח אותו אל מקדש הכוהנת מיד." פסק קאמביי, פונה אל המקום בו עמד קיקצ'יו, אוחז בידו את צווארון חולצתו של קצ'שירו ועיניו מלאות בוז. "קיקצ'יו, בוא עזור לנו לסחוב אותו." קרא הסמוראי המבוגר.
"ומה אתה רוצה לעשות עם השרץ הקטן?" שאל קיקצ'יו, קולו מלא גועל.
"כרגע כלום." אמר קאמביי ופנה אל הייאצ'י, "קח אותו איתנו אל המקדש, אחר – כך נראה מה נעשה בו.".
"כן אדוני." השיב הייאצ'י בטון צייתני, אם כי לפי הבעת פניו נראה היה שרצה לחסל את השרץ הקטן והבוגדני ברגע זה ממש.
לכולם היה קשה כל – כך להאמין שדווקא הצעיר והתמים שבחבורה, בגד בהם ואפילו ניסה להרוג אחד מהם.
במקדש הכוהנת, החלה קירארה חובשת את זרועו המדממת של קאמביי, "זה שום דבר." אמר הסמוראי המבוגר באדישות, נועץ מבטו אל המסדרון המוביל אל המקום בו טפלו הייאצ'י והכוהנת הזקנה בפצעיו של קיוזו.
מן המסדרון יצאה הכוהנת, "מה שלומו?" שאל קאמביי.
"הוא יהיה בסדר." השיבה הזקנה על פניה מבט של הקלה, "הוא רק זקוק להמון מנוחה.".
ליבה של קירארה, כמעט ויצא ממקומו מרוב שמחה. "אני יכולה לראותו?" שאלה, מבלי לשים לב למעשיה.
הכוהנת הזקנה נתנה מבט שואל בקאמביי, "אני לא חושב שכדאי." השיב הסמוראי.
"לפחות לא עכשיו.".
הנערה הביטה בעצב אל עבר המסדרון נאנחת, "אני מבינה." אמרה בשקט, ממהרת לשנות את הנושא. "מה שלום אדון גורביי?" שאלה.
"אדון גורביי, יהיה בסדר גמור, נראה שהפגיעה בכתף שלו, לא גרמה הרבה נזק.".
"טוב לדעת." חייכה קירארה, בעוד קאמביי הנהן בראשו לאישור.
זמן קצר לאחר מכן ישבו קאמביי, שיצ'ירוג'יו, הייאצ'י והכוהנת הזקנה. בעוד קירארה מוזגת לכל אחד מהם מרק גחליליות חם.
"אז אתם אומרים שלמעשה היה זה קצ'שירו, אשר תקף את דון גורביי?" שאלה הכוהנת בתדהמה.
"מסתבר שכך היה." השיב שיצ'ירוג'יו.
סבתא של קירארה, עדיין התקשתה לעכל את דבריהם, "אבל למה שיעשה דבר כזה?".
"את רואה גברתי." השיב הייאצ'י בכעס, "מסתבר שלשרץ הקטן, לא היה אכפת כלל מכל מה שעשינו עבורו, או מהעובדה שגורביי הציל את חייו בעבר.".
"לכל אחד יש הנתיב שלו." החל קאמביי, "וסיבותיו הוא.".
"אז מה אתה בעצם אומר, שאנחנו צרכים לרחם על המנוול הזה?" שאל הייאצ'י.
"לא לרחם, אבל להקשיב." מיהר שיצ'ירוג'יו להסביר, "מה שאדון קאמביי, מנסה להגיד הוא, שקודם עלינו לשמוע את הסיבות שבגללן הוא עשה את כל מה שעשה.".
"נהדר." נאנח הייאצ'י.
"ומה יהיה על קצ'שירו סאן, עכשיו?" שאלה קירארה.
"כרגע הוא נמצא במחסן הישן ליד המקדש, קיקצ'יו שומר עליו. ברגע שיחלים גורביי. נחליט מה לעשות." השיב קאמביי.
"יכול להיות ששמעתי מישהו אומר את שמי?" נשמע לפתע קול מאחוריהם.
"גורביי סאן?" התפלא הייאצ'י, זה נעמד בכניסה למסדרון ידו השמאלית חבושה. על פניו אותה הבעת העליזות כמו תמיד.
"אתה אמור להיות במיטה ולנוח." אמר שיצ'ירוג'יו בטון כועס.
"בחייך, זה לא שאני עומד להתפרק נכון, חוץ מזה, לא יזיק לי להסתובב קצת." אמר. מחייך בעודו מתיישב ליד כולם.
"הנה אדון סמוראי, תתכבד." אמרה קירארה, מגישה לו מעט מרק גחליליות. גורביי הודה לקירארה, מבחין בכך שמשבעה סמוראים ירדו לארבעה.
"זה שקצ'ושירו, נמצא בהסגר בינתיים וקיקצ'יו שומר עליו. אני כבר הבנתי אבל עדיין, חסר לי מישהו... איפה קיוזו?" שאל, והופתע לראות את ההלם על פני חברו.
"דון קיוזו, בחדר מחלים מהפציעות שלו." אמרה סבתא של קירארה.
"מהפציעות שלו?", "אם אני לא טועה יש לו רק אחת, זאת שחטף מהכדור ההוא או שלא?".
"לצערי ישנה עוד אחת." אמר שיצ'ירוג'יו, לא בטוח איך לבשר לו את זה. אחרי הכול גם הוא עצמו עדיין לא החלים לגמרי, "קיוזו." החל בזהירות.
"הוא נפגע על ידי כדור. קצ'שירו ירה בו." קטע אותו הייאצ'י.
גורביי הביט בהם בתדהמה, "אני מבין. טוב, נראה שאלך לבדוק מה שלומו." אמר לבסוף. על פניו פרוש חיוך שהוא מניח את הקערה אל הרצפה, מתרומם ופונה אל הכוהנת הצעירה, "ליידי קירארה, תלווי אותי?".
"אני?" שאלה קירארה בפליאה.
"כן. בבקשה, אם זה לא מפריע לך." השיב גורביי, בחיוך לבבי.
"לא, אני מניחה שלא." מהרה קירארה להגיד. מבלי לומר מילה נוספת, תפס הסמוראי האדיב בידה וליווה אותה אל המסדרון. כאשר הגיעו למקום בו היה קיוזו חייך גורביי.
"אוי, כמה טיפשי מצדי, שכחתי להביא גם לקיוזו מעט מרק גחליליות.".
"אני אלך להביא." התנדבה קירארה.
"אין צורך, אלך לבדי." השיב גורבי. "למה שלא תכנסי פנימה בינתיים, אני מיד חוזר." אמר. בעודו הולך חזרה אל חדר הכניסה בו ישבו חבריו.
קירארה הביטה בגרוביי המתרחק נאנחת, היא לקחה נשמה עמוקה, נכנסת אל החדר בו היה קיוזו.
שם בקצה החדרון, הבחינה בו, מעילו הארוך היה זרוק למרגלות המיטה, ראשו מונח על הכר ברישול, שערו הזהוב כיסה כמעט לחלוטין את עיניו בגוון האודם, אשר היו עצומות. קירארה החלה מתקדמת אט – אט, רעד לא מוסבר החל עובר בגופה, ככל שהתקרבה אל המקום בו שכב הגבר אותו אהבה. בשקט מוחלט התקרבה אל המיטה, נזהרת שלא להרעיש שהיא רוכנת לצדו מביטה בו.
ראשו נח על הכר ברישול, שערו הזהוב כיסה כמעט לחלוטין את עינו בגוון האודם אשר היו עצומות, פניו הנוקשות בדרך כלל היו שלוות כפניו של ילד רך.
קירארה קרבה אליו מעט יותר מסירה בעדינות את קצוות השיער הסוררות מעל פניו.
מביטה בו ברוך.
"המ?" נשמע קולו לפתע.
קירארה מיהרה להזיז את ידה מפניו. עת זוג עיניים אדמדמות נפקחו באיטיות, בוחנות את המקום באדישות. נעצרות על פניה הקפואות של כוהנת המים הצעירה, "את." לחש בלי קול.
"אני רק." החלה קירארה שהיא מחבקת את 'הקריסטל המטביל' שלה אל ליבה.
בינתיים בחדר הכניסה ישב גורביי לצד הייאצ'י ושיצ'ירוג'י, מוזג לעצמו עוד מעט מרק גחליליות. "איפה קאמביי והכוהנת הזקנה?" התעניין.
"הם הלכו לראות מה עם קצ'שירו." השיב הייאצ'י. שלפתע הבחין בכך שגורביי חזר מהמסדרון לבד, "איפה קירארה?" שאל, "היא לא הלכה איתך?".
"קירארה מי?" שאל גורביי, על פניו ניסוחה הבעת תמימות.
"אל תיתמם, כולנו ראינו שהיא הלכה איתך, הייתם אמורים לבקר את קיוזו, לא?".
"אה... קירארה הזאת." השיב גורביי, כאילו רק עכשיו נזכר על מי הוא מדבר. "לא, לא ראיתי אותה." ענה מחייך.
"אתה באמת חושב שפעלת נכון?" נשמע לפתע קולו של שיצ'ירוג'יו.
"בקשר למה?" היתמם גורביי.
"אתה יודע טוב מאוד על מה אני מדבר, גורביי סאן." השיב שיצ'ירוג'יו, בטון של אח גדול אשר גוער באחיו הקטן. כאשר יש לזכור שהם אינם אחים וששניהם עברו את גיל השלושים.
"אתה חושב שאיש לא הבחין בזה, אבל אתה טועה.".
"תראה שיצ'ירוג'יו סאן, אני יכול לפחות לדעת במה אתה מאשים אותי?".
"אני מדבר על קירארה, אתה באמת חושב שזה נבון, המעשה שעשית עכשיו?".
גורביי הביט בו, עיניו נצצו באור מסתורי על שפתיו חיוך שובב, "אולי לא. בכל מקרה ימים יגידו " אמר נותן מבט מהורהר אל המסדרון.
קירארה חבקה את 'הקריסטל המטביל' שלה קרוב אל ליבה, עוצרת את הרעד שעבר בגופה ולקחה נשימה אחת עמוקה, "האדון קאמביי שלח אותי לראות מה שלומך." ענתה לבסוף.
קיוזו בחן את פניה הקפואות והסמוק שהחל מסתנן אט – אט אל לחייה. יכול היה לראות שהיא משקרת, אבל למה.
"אני בסדר." השיב הסמוראי עיניו נעוצות בתקרה.
"דון קיוזו." החלה הנערה בשקט.
"מה?" שאל. עיניו נחות על פניה, נראה שהצבע החל לחזור אליהן.
"אני. רק רציתי להודות לך. על ש...שהצלת את חיי, שוב" השיבה הנערה ברוך. מביטה בעצב אל חזהו ובטנו החבושים.
"עשיתי את מה שהייתי צריך, לא יותר." השיב קיוזו בטון קר. חותך כל אפשרות של קרבה בניהם, מעביר מבטו שוב אל התקרה.
"אני מבינה." אמרה הנערה. משפילה את ראשה מטה באכזבה, דמעה החלה נוצצת בעיניה.
"אני מקווה שאני לא מפריע לשום דבר." נשמע לפתע קולו של גורביי.
"גורביי סאן." קראה קירארה מופתעת, מצד אחד היא הרגישה אכזבה מסוימת על שלא יכלה הייתה להיות לבד עם קיוזו, אבל מצד שני היא חשה הקלה גדולה לראות את פניו החביבות של גורביי.
"הבאתי לך קצת מרק גחליליות" אמר הסמוראי החביב. נותן מבט בוחן בפצעיו של קיוזו. בעוד זה בחן גם הוא את כתפו החבושה של גורביי, "הכתף שלך." העיר קיוזו בקול הגובל ללחישה.
"שטויות, זה הרבה פחות גרוע מהפציעה שלך." השיב גורביי מחייך וכאילו נזכר בדבר מה אמר, "ליידי קירארה, סבתא שלך חפשה אותך.".
"כדאי שאמהר ואראה מה היא צריכה." השיבה הנערה. הקמה מהרצפה קדה קלות, עיניה שלחו מבט מלא חום אל קיוזו. זה רק שכב שם, עיניו עדיין נעוצות בתקרה.
כוהנת המים הביטה בו פעם נוספת והחלה הולכת אל עבר הדלת.
קיוזו סיבב את פניו אל דלת הכניסה, מבחין בנערה הממהרת להסתלק, על פניה הבעת אכזבה.
"כדאי שתשתה את המרק הזה, כל עוד הוא חם." אמר גורביי בטון דאגני.
"תודה." נשמע לפתע קולו של קיוזו.
"תודה, תודה על מה?" שאל גורביי.
זה לא ענה, פניו פונות אל עבר דלת הכניסה לחדרון, עיניו נצצו באור מוזר.
"הגעתי בדיוק בזמן, נכון?" שאל גורביי, על פניו חיוך מלא משמעות.
ההמשך יבוא ...
טוב זהו בנתיים , מקווה שאהבתם
שלכם...