טוב , איפה להתחיל...

החיים הם לא פיקניק אני יודעת את זה מזמן אבל מה לעשות המכות באות עליך אחת אחריה השנייה.

אבא שנפטר ככה פתאום, אימא שחוה בסרטן שנה אחר כך (אבל החלימה תודה לאל!!).

 עוד ארבע אחים ואחיות שלא ממש עוזרים לשמור על שפיות ומחלת לב בגיל 12.

כל זה דיי מתגמד לעומת צרות רבות שאנשים אחרים עוברים, אני יודעת.

 אבל תוסיפו את מותו הפתאומי של בן הדודה בן ה-17 שלי שנשרף למוות כל כך צעיר.

ואת  העובדה שאני סובלת מניוון שרירם מתקדם, סך הכל החיים דבש.

כן, לא הכל רע בחיים יש גם הרבה דברים טובים ואני לא אומרת שלא, אבל נראה שלאחרונה זה קורה לי מעט מאוד אם בכלל.

אחד הדברים הטובים הוא שמצאתי עבודה, בחברה ליצור ויטמינם שאת שמה לא אומר מתאמי צנזור.

וזאת אחת העבודות הכי טובות שעבדתי (מהמעט שהצלחתי לעבוד עד כה ) בחיי וכל כך נהניתי שם.

אבל כמובן שיש צל כבד שתמיד מרחף עלי בצורת, הניוון שלי אשר מפריע לי לתפקד וגורם מלכך שחפצים יעופו לי מהיד בלי הפסקה.

בעיה שאיכשהו הצלחתי להתגבר עליה אבל כמובן שיש גם את עניין ה"נשמות הטבות" כמו שותפה שלי לעבודה שאני מאוד נהניתי בחברתה בשלושת הימים הראשונים אבל אחר כך הבחנתי בזה שהיא מתנהגת אלי כמו מקרה סעד בעייתי, ותמיד רוצה להחליף את מקומי או לעזור לי גם בזמנים שאני לא צריכה עזרה רק כמה דקות לבד. מצחיק אבל, שכשאני זקוקה לעזרה אז פתאום היא לא שמה לב לכך ונותנת לקרטונים כבדים ליפול לי מהיד.

מה שגרום לממונים עלינו לראות אותי כאדם זועף, חמוץ, חסר מוטיבציה ובקיצור משיה שלא צריכה או רוצה להיות שם.

וזה ממש לא נכון, בעוד היא נראית כעובדת חרוצה ואכפתית שתמיד דואגת לכל אחד וגם עושה את העבודה שהל בלי תלונות.

ולא נחשיב פה את כל הפעמים שבהם איחרתי לעבודה כי חכתי לה בתחנה ובמקום לעלות לאוטובוס הראשון שעבר עליתי על הרביעי.

ומשומה היא תמיד הצליחה להסית את זה כאילו זה באשמתי.

ולמרות הכל אני עדיין מחבבת אותה וסומכת עליה.

אתמול היה הקש ששבר את גב הגמל (או לפחות את שלי) שאחד מהנהלים התחיל לצרוח עלי בגלל שאל הבנתי מה שבקש ממני לעשות ויצאתי מאוד מסורבלת ואף אחד גם לא טרח להסביר לי רק העמידו אותי בעמדה מסוימת וזהו.

לא יודעת למה, אבל אחרי שהוא כעס עלי (בלשון המעטה, מה אני אשמה שהאדון ממהר עם היצור ) התחלתי לבכות בלי קול אבל הדמעות לא הפסיקו להגיע במשך כל היום וכמה שניסתי לעצור את זה כלום לא עזר עד סוף היום לא הפסקתי לבכות.

כנראה את כל הזעם והכאב שאספתי בתוכי במשך התקופה שעבדתי שם.

מה שגרם לי שוב להראות לא טוב דבר שממש התביישתי עליו, אבל לא הצלחתי להפסיק. 

* קרדיט ל Natalia (לחיצה על הקישור מובילה לדף העבודות שלה בelfwood)

טוב, אני מניחה שזה הכל בנתיים. 

כמו שאמרתי, הפרק הבא של הפאן פקשן יפורסם בפוסט הבא.

שלכם...