נמאס לי שאנשים צועקים עלי, נמאס לי שמרחמים עלי, נמאס לי שמסתכלים עלי וחושבים דברים כמו שהאני לא רצינית לגבי העבודה או שאם אני אומר שאני לא מרגישה טוב זה רק כדי לברוח מאחריות.

מי אתם שתגידו לי מי אני!!!!!

והכי גרוע שזה דופק לי הרבה הזדמניות בחיים, היום למשל צרחו עלי מהכוח אדם דרכו אני עובדת כי לא הדעתי יומיים והייתי חולה.

או.קיי, יכול להיות שלא הייתי בסדר והודעתי כי הייתי בטוחה שהשותפה שלי (זאת שהזכרתי בפוסט הקודם) תדבר בשמי.

אבל מסתבר שגם היא לא הלכה כמה ימים כי הייתה עיפה וכשהיא הגיעה ככל הנראה לא טרחה בכלל לגבר עם האחראים על זה שאני לא מרגישה טוב רק אמרה שלא באתי.

לעזאזל , לפעמים יש לי חשק לצרוח והלכות את כל העולם המחורבן כי נראה שהכל תמי הולך לרעתי גם כשאני ממש מנסה.

בניגוד אליה (שנשארה בבית כי יום לפני זה היא נקתה לפסח עד מאוחר ). אני מגיע לעבודה כמעט כל הזמן גם עם כאבי ראש חזקים הלכתי. רק שלאחרונה הכאב חזק מאוד שאפילו מהמיטה אני לא יוכלה לקום.

גם עכשיו אני פה, כותבת את הפוסט הזה כשאני חצי גוססת ורק הזעם שלי על חוסר הצדק בעולם והייחס שאני מקבלת הוא שנותן לי  את הכוח לכתוב את הפוסט הזה.

כי את האמת ... כבר נאמס לי מהכל!!!!

* קרדיט ל Stephanie Pui-Mun Law(לחיצה על הקישור מובילה לדף העבודות שלה בelfwood)

 טוב, אני מניחה שזה הכל בנתיים.

כמו שאמרתי, הפרק הבא של הפאן פקשן יפורסם ככל הנראה בפוסט הבא.

שלכם...