פרק ו'

במקדש קיבלה הכוהנת הזקנה את פניהם של ארבעת הסמוראים, מוזגת להם מעט תה חם כדי שיירגעו מהערב הקשה שעבר על כולם.
"תודה לך." השיבו הארבעה.
"מה שלום דון קיוזו?" שאלה הכוהנת את הייאצ'י.
"אמ, לא ממש טוב, לצערי." אמר שולח מבט קצר אל קאמביי, "אני מניח שאין לנו יותר מה לעשות מלבד לחכות." הוא נאנח.
"קצ'שירו וגורביי נשארו לשמור עליו." הוסיף שיצ'ירוג'י.
"לא היו כאן בעיות?" שאל קאמביי.
"לא, הכול היה בסדר, הבנות הסתדרו טוב מאוד בהעדרי."  אמרה בגאווה.
"וקירארה?".
"קירארה יצאה לסיור היומי שלה בכפר." נאנחה.  היא הייתה מוטרדת למדיי בעניין רגשות נכדה כלפי קיוזו, במיוחד במצבו הנוחכי.
לפתע בלי כל אזהרה מוקדמת, הביטו קאמביי ושיצ'ירוג'י אל עבר דלת הכניסה, נראה היה שהרגישו במשהו.

הייאצ'י שככל הנראה הרגיש בזה גם הוא, קם אל הדלת ופתח אותה. 
גבר גבוה יחסית בעל עור כהה ושיער לבן קצר, נפל אל הארץ גופו מכוסה דם, "גורביי סאן!" קרא הייאצ'י בבהלה. קאמביי והאחרים מיהרו אליו.
"מה קרה לו?" ביקש קאמביי לדעת, בעוד הכוהנת הזקנה ממהרת לבדוק אותו.
"נראה שתקפו אותו מאחור." אמר שיצ'ירוג'י.
"מי עשה לך את זה?" שאל הייאצ'י.
עיניו של האיש נפקחו בבהלה כאילו ראה רוח רפאים, "קק...קיוזו..." הוא לחש.
"קיוזו?!" קראו כולם, זה לא יכול היה להיות הגיוני הרי קיוזו שכב במיטה על סף גסיסה.
"קצ'שירו." המשיך גורביי בקושי.
"מה אמרת?" שאל קאמביי הנדהם.
"קצ'שירו, ת...תק..." הוא עצר לרגע בולע את רוקו ואז המשיך, "קיוזו.".
"סמוראי נכבד, למה נראה לך שהוא התכוון?" שאלה הכוהנת מודאגת.
"אני לא יודע. אבל אני לא נשאר כאן כדי לברר. קרא קיקצ'יו בכעס שהוא מנוף בחרבו, "האידיוט שעשה את זה לגרוביי ישלם את המחיר בדמו.". 
"זה יספיק קיקצ'יו" פקד קאמביי.
לפתע הכוהנת נזכרה שקירארה נמצאת בכפר והחלה חוששת לחייה, קאמביי פנה להרגיעה וביקש מהכוהנת לטפל בגרוביי הפצוע בעוד הם ימהרו אל הכפר.

קירארה עמדה על קצה התהום, מביטה למטה. דמעות זלגו מעייניה, קיוזו איננו. כבר לא הייתה לה סיבה לחיות. נחושה בדעתה לסיים את חייה, היא עצמה את עיניה ולקחה צעד אחד קדימה, נופלת אל התהום העמוקה. קירארה פקחה את עיניה והבחינה בכך שהיא עדיין בחיים, דבר מה, מישהו מנע ממנה ליפול.
היא הביטה למעלה והבחינה בדמות כלשהי אשר אחזה בידה בחוזקה. היא ניסתה להשתחרר אך הדמות לא הרפתה.
"לא, עזוב אותי." היא קראה, אך הדמות מי שלא תהיה, סירבה לעזוב, "אני לא רוצה לחיות יותר בעולם הזה, אז פשוט תניח לי." יבבה. 
"לא."  ענה לה קול, היה זה קולו של גבר. קול תקיף וקר, מוכר עד מאוד.
קירארה שלחה מבט משתהה בדמות אשר אחזה בה בעקשנות, מבין דמעותיה היא הצליחה להבחין בזוג עיניים אדומות. אשר נעצו בה מבט קר, שערו הקצר בצבע בלונד ריחף ברוח.
"ק...קיוזו?" לחשה קירארה הנדהמת, לא זה לא יכול להיות, היא וודאי הוזה האם כול זה היה פרי דמיונה. הנערה הושיטה לו את ידה השנייה וטיפסה מעלה.
שהגיעה אל האדמה שלחה קירארה מבט משתומם לדמות אשר ישבה על ברכיה לא רחוק משם, הייתה זאת דמותו של גבר. גבוה, רזה ובלונדיני. שולי מעילו הארוך החלו עפים ברוח, עיניו שהיו אדומות כדם נעצו בה מבט בוחן, אותו המבט שהקפיא את גופה בכל פעם שרק הביט בה.

בעודו נעמד אט – אט על רגליו, ידו השמאלית  אוחזת בבטנו החבושה. קירארה נעמדה גם היא על רגליה  עיניה היו עדין מלאות דמעות, ידיה רועדות. 
היא התקשתה להאמין למה שראתה. היא לא חלמה זאת, הוא, הוא באמת עמד שם מולה,  חיי.
"הו, קיוזו." נאנחה בהקלה ומבלי לחשוב פעמים קפצה אל חיקו של הסמוראי ההמום פורצת בבכי. קיוזו לא אמר מילה בעודו כורח את ידו הימנית סביבה, מחבק אותה.
"אני, אני חשבתי שאתה  מת." יבבה הנערה, בעוד היא אוחזת בחולצתו מסרבת לעזוב.
"טיפשה." לחש קיוזו, קירארה הרימה את מבטה אליו עיניה נצצו מדמעות, מבחינה במשהו שונה בהבעת פניו, משהו מסתורי עיניו נצצו באור הירח.
"טיפשה." חזר הסמוראי מנמיך את פיו אל שלה.
"אני... אני." גמגמה, כל גופה מתוח בשל קרבתו.
"אל תאמרי דבר." השתיק אותה קיוזו, אוחז בסנטרה ומקרב את פיה אל שלו, שפתותיהם משולבות בנשיקה.
קירארה רעדה כולה מהתרגשות, הייתה זאת הפעם הראשונה בחייה בה התנשקה עם גבר כלשהו, אבל היא ידעה שהוא האחד. לא משנה אם היו גברים אחרים בחייה או לא, איש מהם לא יכול היה לנשקה כמו שנישק אותה הוא. עם כל כך הרבה עוצמה ולהט, לרגע אחד היא שחכה את כל מעצוריה נצמדת אליו ללא בושה היא אהבה אותו, אהבה אותו כל – כך עד שהייתה מוכנה להתמסר לו בכל גופה ונשמתה, אך נראה היה שקיוזו לא חשב כמוה ומבלי לומר דבר הוא שחרר אותה.
"קיוזו?" שאלה קירארה.
אך הוא לא ענה, שולף את אחת מחרבותיו, מסובב את מבטו אל עבר העצים שהיו מאחוריהם, "צא החוצה." קרא, קולו דומה ללחישה.
"יש שם מישהו?" שאלה הנערה בחשש.
"מרשים מאוד." נשמע לפתע קול, אשר היה קר ואפלולי.
"נראה שלמרות הכול לא איבדת את הריכוז שלך, החושים שלך עדין מחודדים." חזר הקול. היה זה קול מוכר שקירארה לא הצליחה לזהותו.

מבין העצים יצאה לה דמותו של גבר הוא היה נמוך רק במעט מקיוזו ואם זאת מלא יותר, על גופו חולצה אדומה ומכנסים שחורים, אשר נגלו בקושי תחת מעיל העור שלבש, צבעו היה בז'.

שערו הארוך, שחור כלילה, את עיניו החומות עיטרו זוג משקפיים קטנים בעלי מסגרת צהובה, בידו השמאלית אחז בזוקה.
"אז, אני רואה שלמרות הכול נשארו לך חושים של לוחם, קיוזו היקר." הוא קרא בעוקצנות, מבטו הלעגני הופנה אל הגבר שעמד מולו.
עיניו האדומות של הסמוראי הבלונדיני נעצו מבט מלא בוז באדם שהתגלה לפניהם, "יוגו." לחש ולא נראה היה שהוא מופתע או מאושר לראותו. 
קירארה שעמדה מאחוריו כל אותו הזמן נדהמה לגלות שהאיש מוכר לה, היה זה יוגו – סמוראי מוות  וחבר צוות לשעבר  של קיוזו.

הוא חדל להיות כזה, כאשר בחר קיוזו ללחום נגד יוגו כדי להציל את חיו של המאסטר קאמביי, דבר שנחשב אצל הסמוראים כבגידה ומצריך עונש מוות.
אך עד כמה שזכור לה, יוגו מת במדבר.
"נו, נו. נראה שאתה עדיין זוכר אותי. עבר הרבה זמן מאז השארת אותי מאחור למות, וברחת עם הזקן וחבורת הלא יוצלחים שלו." אמר יוגו, עת התקדם לעברם נותן מבט עוקצני בגבר הדומם שמולו.
"מה קרה קיוזו, התשוקה שלך לזקן נגמרה?" המשיך הסמוראי, מחייך חיוך ארסי.
"תן לי לנחש, בסופו של דבר בגדתה גם בו, הרי זה מה שאתה עושה הכי טוב לא?".
"נותן למישהו לדאוג לך, מבלה בחברתו ואז בוגד בו, עבור הצעה אטרקטיבית יותר, אם כי עדיין קשה לי להאמין שעזבת את חיי הנוחיות שהיו לך לצד האדון אמארו, ועברת לחיי העוני לצד הסמוראי הזקן והמטונף." החל לצחוק בעודו מממשיך להתקרב. 
קיוזו דחף את קירארה לאחור, והחל מתקדם לעברו של יוגו. משחרר את חרבו השנייה מנדנה, "לכי." פנה אל הנערה המבוהלת, שסירבה לזוז ממקומה.
"אבל, אתה..." מלמלה קירארה, לא יכול להיות שהוא חושב להילחם במצבו.
"אמרתי לך ללכת." קרא, מפנה אליה את מבטו עיניו היו קרות כקולו, אך היא נשארה שם, כל גופה מאובן והיא אינה יכולה לזוז, לרגע אחד נדמה היה לה שהבעת פניו התרככה רק במעט, "לכי." לחש.
קירארה הביטה בו בשנית, עוזרת את האומץ ואז פרצה בריצה מהירה אל עבר הכפר, נחושה בדעתה להשיג עזרה. 
אבל לפני שהספיקה להתרחק, נקש יוגו באצבעותיו ושני חיילים לבושים שחור הופיעו משום מקום ואחזו בה בחוזקה.
"לא. שחררו אותי!" קראה, מנסה להיאבק בהם.
"אמ. מאוד מעניין." צחקק יוגו, שולח מבט עוקצני אל עבר הנערה הנאבקת ואז החזיר את מבטו אל קיוזו. "יודע מה ידידי, אני מוכן לעשות  איתך עסקה, לזכר הימים ההם. למה שלא תיכנע, תחזור איתנו  לבירה." הוא עשה צעד אחד לאחור, מצביע אל המקום בו החזיקו שני החיילים את קירארה, "בתמורה, אני מוכן לשחרר את הנערה.".
קיוזו לא אמר דבר, מניף את  שתי חרבותיו, מתקדם אט – אט אל המקום בו עמד יוגו.
"אתה לא מתכוון לוותר לי מה?" החל יוגו ולא נראה מופתע במיוחד "אם תיכנע ותחזור איתנו, אני מבטיח לשחרר את הנערה. מי יודע אולי האדון מאורו, נמצא במצב רוח טוב, כדי לתת לך חנינה, אחרי הכול  אתה עדין אחד מאיתנו.".
"לא קיוזו." קראה קירארה, מנסה בכל כוחה להיאבק בחיילים, בעוד אלו אוחזים בה בחוזקה.
"אז, מה זה יהיה קיוזו?" שאל יוגו בטון עוקצני.
קיוזו היה מסוג האנשים האלו שתמיד הפגינו שליטה בכל מצב, ומעולם לא אפשרו לאחרים לראות מה עובר אצלם בראש, אבל יוגו, הכיר אותו טוב מידי. בשביל לדעת בדיוק מה הוא יחליט ממש כמו שציפה ממנו, קיוזו עמד במקומו רגלו האחת מופנה לאחור, שהוא מקרב את אחת החרבות אל פניו "דו קרב." לחש.
"אתה בטוח? שנינו יכולנו להיות צוות נפלא  ביחד." חייך יוגו, מכוון את נשקו אל הסמוראי.
"אני עובד לבד." השיב קיוזו בבוז, מתקדם אליו במהירות.
והשניים החלו להלחם.
בניגוד לאחרים, אפשר היה לומר שליוגו יש יתרון, הוא הכיר את כל המהלכים של קיוזו. מה גם שזה, לא ממש היה במצב כדי להלחם. בטח לא בעוד יוגו יורה אליו פגזים מכל עבר, למרות זאת קיוזו לא נכנע. מתחמק מכל  מהלומה.
הוא כמעט שהצליח לפגוע ביוגו, אך לא היה מהיר מספיק וכמעט נפגע על ידי אחד הפגזים.
קיוזו קיפץ לאחור שהוא מצליח לחמוק בקושי מיריות האקדח, נופל ברישול על האדמה. מה שפעם היה בשבילו משחק ילדים, הפך מאמץ של ממש.
"קיוזו." קראה קירארה, מעיניה זולגות דמעות.
"הו, בחיי. תראה אותך, פעם יכולת לנטר ממש כמו חתול ועכשיו אתה בקושי מצליח לברוח מכדור, אתה נחלש."  אמר יוגו בלעג. "הרגשות שלך מחלישים אותך.".
לא רחוק משם עמדו קאמביי ושאר הסמוראים, קיקצ'יו החליט להתערב, אך קאמביי עצר אותו, "זה הקרב של קיוזו." אמר.
בעוד הייאצ'י ושיצ'ירוג'י, התקרבו מעט אל המקום בו החזיקו זוג החיילים את קירארה, מחכים לסימן מקאמביי.
"אתה יודע משהו קיוזו, כל האכפתיות שלך, נוגעת לליבי ממש." אמר יוגו בטון עוקצני והוסיף "ההקרבה הזאת, שלך, קודם כלפי הזקן המטונף ועכשיו  הכפריים הבורים, ממש מרגש.".
קיוזו קם על רגליו בעודו אוחז בבטנו החבושה, שולח מבט קצר אל הנערה המבוהלת ולאחר מכן סיבב  את מבטו אל יוגו, עיניו היו קרות ומלאות טינה.
אך לא נראה שזה מתרגש יותר מידי, להפך נראה היה כאילו הוא מסתיר קלף מנצח בתוך השרוול. "למען האמת אני נורא מתרגש מההקרבה שלך, ידידי, עד כדי כך שאני לא יכול שלא לנסות להציע לך עסקה נוספת, תן לי את ראשו של הסמוראי הזקן ותיכנע. והנערה חופשייה, תסרב, וובכן לא נראה לי שתרצה לעשות זאת...".
קיקצ'יו שישב לא רחוק משם ושמע את כל זה, לא יכול היה לשבת בשקט והתרומם מהאדמה, אך קאמביי אחז בזרועו, "מה נראה לך שאתה עושה?" שאל הסמוראי המבוגר בכעס.
"מה אתה חושב, טיפש?" השיב קיקצ'יו בלי שום נימוס או כבוד. "אתה מחכה שהוא יסגיר אותך לידי המנוולים?".
"אמרתי לך קודם, זה הקרב של קיוזו.".
"קיוזו, הבוגד הזה, הוא יסגיר את כולנו לידיו של הנוכל.".
"גם אם כן, אנחנו לא נתערב." פסק קאמביי.
קיקצ'יו ישב בשקט, נועץ מבט כועס בסמוראי שמולו, הזקן הטיפש. בוטח יותר מידי בקיוזו, הרי הוא כבר בגד בחבריו בעבר, מה גורם לו לחשוב שלא יעשה את זה שוב.
"טוב, אז אם ככה קאמביי, תהנה מרגעי חייך האחרונים." אמר קיקצ'יו.
"אני במקומך לא הייתי כל – כך בטוח." השיב הייאצ'י.
קיוזו עמד במקומו בשקט, לא נראה היה שהוא ממהר להשיב. 
"נו ידידי." פנה אליו יוגו.
"מה בחרת?".

ההמשך יבוא ... 

טוב  זהו בנתיים ,  מקווה שאהבתם 

  שלכם...