לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי: 

בת: 39

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2010    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

12/2010


 

 

פרק ד'

 

 

קירארה פקחה את עיניה ומצאה את עצמה על האדמה, נדהמת ממה שראו עיניה. דמות גבוהה, בעלת שיער בלונדיני, חצצה בינה ובין המוות.
"קיוזו!" צעקה הנערה בכאב, למראה דמותו הנוחתת אל האדמה הקשה, זוחלת אל המקום בו שכב, בטנו הייתה מכוסה דם. נראה שהדף אותה לאחור וחטף את הכדור במקומה, "ק...קיוזו." קראה בקול שבור.
הוא הבחין בה, עיניו האדמדמות היו מזוגגות מכאב ונשימתו מקוטעת, "את..." לחש בקושי, עוצם את עיניו.
קירארה לא יכלה להאמין לכך, הוא באמת הקריב את חייו כדי להציל את שלה, שולחת קדימה זוג ידיים רועדות, נוגעות לא נוגעות בגופו המדמם.
"לא, בבקשה לא." עיניה התמלאו דמעות, אינה שמה לב לכך שמאחוריה עומד אחד השודדים, הרובוט שפגע בקיוזו. 
קצ'שירו, שהגיע למקום בדיוק בזמן לחסל את הרובוט, הבחין בילד אשר יושב על הרצפה בוכה. בעודו מרים אותו, ניגש אל הנערה היושבת על האדמה לצד גופו הפצוע של הסמוראי הבלונדיני.
"ה...העלמה קירארה, מה קרה לו?" שאל, מנסה להרגיע אותה. מנסה להרחיקה מגופו המדמם של הסמוראי. אך קירארה לא אמרה דבר, הדמעות כיסו את פניה, היא רק לקחה את הילד אליה ונשארה לשבת שם, מסרבת לעזוב.
שיצ'ירוג'יו שהיה גם הוא בקרבת מקום מיהר אליהם, "מה קרה כאן?" שאל, למראה חברו המוטל על הארץ.
"נראה שקיוזו נפגע מכדור." נאנח קצ'שירו, היה מאוד קשה עבורו לראות את האדם אותו העריץ במצב של פסיעה אחת מהחיים אל המוות, זאת כמובן אם הוא עדיין חיי.
שיצ'ירוג'יו הזיז בעדינות את הנערה המתייפחת וניגש לבדוק את חברו, ככל הנראה עוד היה לו דופק. קאמביי והשאר שהצליחו להתגבר על השודדים מיהרו גם אל המקום. 
"מה שלומו?" שאל הייאצ'י בדאגה.
"הוא חיי?"  שאל קיקצ'יו.
"בקושי." אמר שיצ'ירוג'יו, בולע את רוקו והוסיף, "נראה שהוא איבד הרבה דם.".
"והוא ישרוד?" ביקש קאמביי לדעת.
"למען האמת, קשה לי לדעת." אמר שיצ'ירוג'יו, בקול כואב. נותן מבט שקט בקירארה.
קאמביי לא בזבז זמן והורה  לשיצ'ירוג'יו, לקרא לכוהנת הגדולה ומהר.
זה עשה כדבריו ופרץ בריצה מהירה אל המקדש, בעוד גורביי, קיקצ'יו והייאצ'י, עזרו למפקדם להרים את קיוזו הפצוע ולשאת אותו עד הבקתה בה גרו.
קירארה שלחה מבט אחרון אל פניו הקרות של הגבר אותו אהבה, בעוד חבריו נושאים אותו באלונקה, הרחק משם. היא ניגבה את  הדמעות שולחת מבט מודאג לעבר הילד, הוא לא נפגע רק היה עייף ונמנם בידיה. 
כאשר ניסתה לעמוד על רגליה, קצ'שירו מיהר לעזור לה לקום, "נפגעת?" שאל בדאגה.
"אני בסדר, זאת רק שריטה." הרגיעה אותו.
קצ'שירו ליווה את קירארה אל הבקתה ולפי בקשתה לקח את הילד חזרה אל המקדש, שם, מן הסתם, נמצאת אימו.
 

 

בבית הסמוראים, ישבו קאמביי, קיקצ'יו וגורביי בחדר הכניסה, בעוד הייאצ'י טיפל בקיוזו הפצוע.
אל הבית נכנסה קירארה, נותנת מבט מודאג בהם, "מה שלומו?" שאלה בקול הגובל ללחישה.
"לא ממש ברור, אבל אני מניח שלא משהו." אמר גורביי.
קירארה שלחה מבט מוטרד אל דלת החדר הסגורה, מסרבת בנימוס להצעתו של גורביי, לשבת איתם.
לפתע נפתחה הדלת, ממנה יצא הייאצ'י, פניו מודאגות עד מאוד.
"מה איתו?" שאל קאמביי, ממהר לעמוד על רגליו.  מאחוריו עמדו כל השאר, מחכים לשמוע את החדשות.
"ממש לא טוב."  ענה הייאצ'י, שולח מבט מבשר רעות אל עבר קאמביי "הוא מתחיל לקדוח".
"זה נס שהוא בכלל שרד עד עכשיו." נאנח קאמביי, בעודו נכנס אל החדר מניח ידו על מצחו הבוער של קיוזו. "הביאו מים קרים." פקד.
"ננסה להוריד לו את החום, איפה שיצ'ירוג'יו והכוהנת הגדולה לכל הרוחות." הוא מלמל בכעס.
קירארה הביטה בו המומה, היא מעולם לא ראתה אותו במצב כזה קודם לכן, על פניו הייתה אותה הבעת הפנים שעל פניה, אשמה.
קאמביי נשם נשימה עמוקה ולרגע שוב היו פניו שלווים ורגועים כמו תמיד, "איך זה קרה?" שאל, פונה אל קירארה.
הנערה עמדה קפואה על מקומה נזכרת ברגע האיום ההוא – הרובוט, הכדור שנורה וגופו המדמם של קיוזו נוחת על האדמה.
"הוא, הוא..." החלה הנערה בקול רועד, "הוא ניסה להגן עלינו, אחד מהנו – בשרי, ניסה להרוג אותנו, הוא רק רצה להציל אותי... אותנו ועכשיו..." החלה לבכות.
"דיי דיי, אין לך מה לדאוג. אני בטוח שהוא יצא מזה." מיהר הייאצ'י להרגיע אותה, מניח יד אחת מנחמת על כתפה. 
"חה, תארו לעצמכם את קיוקו צ'אן, משחק אותה גיבור. ממתי הוא נהיה כזה רומאו, להציל עלמות במצוקה. הו, בחיי."  רטן קיקצ'יו, שולח מבט קודר לעבר קירארה.
"קיקצ'יו." התערב גם גורביי, שנכנס אל החדר. בידיו קערה עם מים קרים ומטלית.
"אולי תפסיק, אתה לא רואה שהיא סובלת." אמר מחייך חיוך רחב אל הנערה המייבבת והניח את הקערה לרגלי המיטה.
"כן, אבל לא כמו שקיוזו סובל ויכול מאוד להיות שהוא לא יסבול יותר לעולם." אמר קיקצ'יו בטון ארסי, קירארה פרצה בבכי.
"עכשיו תראה מה עשית, חתיכת אידיוט." התרגז הייאצ'י.
"למי קראת אידיוט." קרא קיקצ'יו, מתרומם מהמחצלת ומתכון לשלוף את חרבו.
"לזה שעומד מולי." אמר הייאצ'י מתכונן לשלוף את חרבו שלו לעיניה של קירארה המבוהלת.
"תפסיקו עם זה, עכשיו." אמר גורביי, העומד בין השניים ידיו פרוסות באוויר.
"היי גורביי, למה אתה מתערב עכשיו, איפה היית כשראש מחטים, קרא לי אידיוט?" התרעם קיקצ'יו.
"זה באמת מה שאתה." נאנח הייאצ'י.
"תשלטו בעצמכם, יש לנו כאן אדם פצוע." התפרץ גורביי בכעס.
"בזכות מי?" עקץ אותו סמוראי המכונה.
"זה יספיק קיקצ'יו." פקד קאמביי, עיניי הכול הביטו בו בעודו יושב ליד קיוזו  הפצוע, מניח מטלית לחה על מצחו של חברו הקודח.
"סמוראי הוא סמוראי. תמיד יציל חיי חפים מפשע, גם במחיר חייו. מה שחשוב עכשיו זה לא איך זה קרה, או באשמת מי..." אמר שולח מבט קצר לעבר קירארה. "אלא שקיוזו יצא מזה,  האם אני ברור?" שאל בטון שקט אך תקיף.
"כן, קאמביי." רטן קיקצ'יו והתיישב בפנית החדר, שולח מבט מרוגז אל קירארה.

כמה דקות לאחר מכן הגיעו שיצ'ירוג'יו והכוהנת הזקנה וקאמביי קרא לכולם, מלבד הזקנה והייאצ'י, לצאת מהחדר.  
בחדר הכניסה ישבו קיקצ'יו, גורביי, שיצ'ירוג'יו, קאמביי וקירארה, אשר נתנה מבט מתוח ומלא ציפייה בדלת החדר הסגורה. 
קאמביי ניגש אליה, בוחן את פניה  העצובים, עיניה סיפרו לו כל מה שהיה עליו לדעת.
"קיוזו יהיה בסדר." אמר ברוך, "הטוב ביותר עכשיו הוא שתלכי חזרה למקדש, עליך לעזור לסנאי ואושינו, הן צריכות אותך כדי לטפל בפצועים.".
"אבל." החלה הנערה.
"הם זקוקים לך יותר, האמיני לי.".
קירארה הנהנה הייתה אמת בדבריו, אבל היא לא רצתה לעזוב, הייתה לה הרגשה כאילו משהו רע עומד לקרות.
גורביי התנדב ללוות אותה אל ביתה. כל הדרך הייתה קירארה שקטה, הפצע ברגלה כבר לא הטריד אותה. למעשה כלום כבר לא הטריד אותה, דבר מלבד פניו החיוורות של קיוזו, השוכב חסר תזוזה על האדמה, היא המשיכה ללכת עיניה באדמה, בידה אחזה את הקריסטל שלה, הוא היה שקוף, סימן לכך שהכול  בסדר, אבל בכל זאת לא יכולה הייתה להתנער מהתחושה שמשהו רע עומד לקרות.
גורביי הבחין שמשהו לא היה כשורה,  "היי, הכול בסדר?".
"הא...כן, אני בסדר, גורביי סאן, אל תדאג.".
"אבל אני כן דואג.  אני יודע שאת דואגת, נכון?" חייך.
"דואגת, ממה יש לי לדאוג?".
"הא...אני מניח, כולנו דואגים בקשר למצב של קיוזו, אבל אל תשכחי על מי אנחנו מדברים. אחרי הכול הוא סמוראי ואם לומר את האמת, לאיש הזה יש יותר נשמות מחתול, הוא אדם חזק בטוח שישרוד את זה." ברגע שהזכיר גורביי את שמו של קיוזו, החל הקריסטל שלה לזהור באור כחול בוהק.
"למה הקריסטל זוהר ככה?" שאל בסקרנות.
"אה...סתם בלי סיבה." אמרה קירארה וקיוותה שהייתה משכנעת, איך תוכל להסביר לו שהקריסטל בעצם חשף את מה שהיא עצמה התביישה להודות בו, הוא חשף את רגשותיה  כלפי קיוזו, את אהבתה כלפיו.

זמן קצר לאחר לכתם נפתחה דלת החדר בשנית והכוהנת המבוגרת יצאה ממנה. 
"מה שלומו?" התעניין שיצ'ירוג'יו.
"אין הרבה לעשות עכשיו מלבד לחכות." השיבה הזקנה, שולחת מבט קצר אל עבר קאמביי. "אם כי, איני מאמינה שיש תקווה."  אמרה בדרכה להביא עוד מים.
קאמביי קם על רגליו וניגש אל החדר, שולח מבט מוטרד לעבר קיוזו הקודח.
הייאצ'י שלח מבט חסר תקווה במאסטר שלו, ידו מחזיקה בזו של קיוזו, "תחזיק מעמד חבר." אמר בעצב.
להפתעתו החלו עינו של קיוזו נפקחות לרווחה, "אממ..." מלמל.
"קיוזו, אתה שומע אותי?" שאל הייאצ'י, התקווה שנעלמה החלה אט – אט מופיעה בעיניו.
"קירא..." החל קיוזו להגיד אנחת כאב נפלטה מגרונו.
"מה?" שאל הייאצ'י, נותן מבט משתומם בקאמביי. זה הנהן לאישור גם הוא שמע את אותו הדבר, נראה היה כאילו הוא ביקש לומר קירארה.
"מה אמרת?" חזר הייאצ'י.
"קירארה..." לחש קיוזו בקול שבור, "קירארה...קצ'שירו...".
שני הגברים הביטו זה בזה במבט רב משמעות הרבה דברים החלו מתבהרים להם.

 

 

 

ההמשך יבוא ... 

 



 

 

 

טוב  זהו בנתיים ,  מקווה שאהבתם 

 

 

 

  שלכם...

 

                                     

 

                  
                      

נכתב על ידי , 26/12/2010 18:19  
24 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   10 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של האישה שהיא גם כך וגם קצת אחרת. ב-15/1/2011 09:28
 



רק אלוהים יודע


 

שלום לכולם, למען האמת אין לי כל כך חשק לכתוב פה אבל הייתי חייבת לעדכן קצת כדי להראות סימני חיים.

אז, ככה, אנחנו עדיין קצת המומים מכל העניין של השרפה בכרמל ומהטרגדיה המשפחתית הגדולה בעקבות מותו של אלעד ז"ל.

אני כל כך שמחה שהסיוט של כל כך הרבה משפחות הסתיים. למרות שלרבה הצער עבור מספר משפחות הסיוט רק החל, חיים בלי האהובים שלהם שנרפו למוות.

 

קשה מאוד להמשיך הלאה, לאלו שהיו מעורבים. אבל אני בטוחה שהקושי יעבור באיזהשהו שלב, מובן שאת האוהבים שנעלמו לא נוכל לשכוח לעולם אבל לפחות הכאב יקטן. ככה קרה גם שאבי היקר, נפטר לפני בערך חמש שנים והנה למרות הכאב אנחנו ממשכים הלאה.

 מובן שהוא תמיד שם, חלק מאיתנו. אבל החיים ממשיכים!!!!

 

רק אלוהים יודע מה הוא עושה ולמה דווקא, נראה שהוא תמיד לוקח רק את האנשים הטובים ביותר.  

 

 

טוב  זהו בנתיים  

 

 

  שלכם...

 

                                     

 

                  
                      

נכתב על ידי , 10/12/2010 15:26  
30 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של האישה שהיא גם כך וגם קצת אחרת. ב-26/12/2010 18:18
 



מותו של מאלך !!!!


*הפוסט הבא מוקדש לזכרו של בן הדודה שלי, אלעד ריבן ז"ל ,שמת ביום חמישי האחרון ה-02.12.010 בשעה שניסה לחלץ את האנשים מהאוטובוס שעלה בלהבות. תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים !!!

 

 

 

 

" "אשקר אם אומר שבלעדייך החיים ימשיכו אותו הדבר  " (לקוח מתוך השיר " כי אני עדיין אוהב אותך" של ג'נקרלוס קנלה).

 

ממש כמו מילות השיר אנחנו כבר לא נוכל להמשיך לחיות רגיל. ברור שכל אחד יחזור לשגרה, בית ספר, לימודים, עבודה.

אבל זכרך תמיד יהיה חקוק עמוק בליבנו. ילד מלאך, שתמיד רצה לתרום למדינה ולזולתו ואפילו חלם להיות טייס בחייל האוויר.

 

*

כמה מצחיק שעד לפני חמש שנים בערך לא ידעתי שיש לי בכלל בן דודה. אימי ואחותה צביה , אימו של אלעד ז"ל היו בנתק כמעט עשרים שנה.

נתק שנעלם לפני חמש שנים בערך כשנפטר, אבי היקר עליו השלום. בהלוויותו הכרתי את הדודה שלא ידעתי על קיומה וזמן קצר לאחר מכן גם את בנה אלעד, שהדבר הראשון שהבחנתי בו  היה החיוך הרחב והתמים שלו.

מאז נפגשנו מספר מצומצם של פעמים בגלל המרחק ומשקעים כאלו ואחרים אבל בפעמים המועטות שראיתי אותו הספקתי להכיר את בן הדודה המופלא שלי; ילד ביישן, טוב לב , נדיב ובעל לב רחב יותר ממה שראיתי אי פעם.

 

*

ביום חמישי ה-02.12.010, פרצה שרפה ביערות הכרמל.  אלעד שהוזעק למקום השרפה, יצא מבית  הספר במהלך שיעור, בקש מאמו שתביא לו את המדים ותקח אותו לאזור השרפה.

מבלי שנרשם כמו שאר הנערים של "צופי האש" מהר אלעד יחד עם חבר נוסף שלמרבה המזל הצליח לצאת משם חיי.

אל האוטובוס על דעת עצמם כדי לחלץ את האנשים שהיו לחודים בפנים ונלכדו גם הם בלהבות, אלעד ז"ל למרבה הצער לא הצליח לצאת משם.

 

*

הכאב גדול ולא ניתן לתאור, עד כדי כך שאני מתקשה לעכל את הבשורה המרה.

אפילו לא היה לי האומץ ללכת להלוויתו של אלעד כיוון שזאת תיהה הפעם האחרונה שבה הראה אותו והדרך לקבל את האסון הנורא שאני עדיין מסרבת להאמין שהתרחש.

 

אין מילים שיכולים לתאר את הכאב הגדול שנגרם במיוחד לדודתי צביה ובעלה אמיל שבשבוע שעבר איבדו את בנם היחידחיבוק עצוב.

 

 

אלעד היקר,אני רוצה להתנצל בפניך שלא היה לי האמוץ להפרד ממך בפעם האחרונה, אני כנראה פחדנית גדולה ששונאת פרדות מסוג זה.

בן דודה יקר, חסרים אנשים כמותך במדינה הזאת, אנשים שמוכנים להקריב גם את חיהם למען אחרים.

 

             

               יהיה זכרך ברוך !!!!

 
              

 

 

 

* דף יזכור בפייסבוק שמוקדש לזכרו של אלעד ז"ל.

 

 

 

 

נכתב על ידי , 5/12/2010 12:16  
28 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של מבט השטן-סיפור בהמשכים ב-10/12/2010 16:25
 




שלום לכולם,

 

בתור התחלה הייתי רוצה להודות מכל הלב ל ayano_chi המקסימה... והכל כך נהדרת, על הבטא ועל עזרתה הרבה והעובדה שהיא תמיד מוצאת זמן לעזור. רב תודות לך יקרה פרח.

 

 

דבר שני, אני ממש  מתנצלת על האיחור בפרסום הפאן פיק, כמו שכבר כתבתי בפוסט הקודם היו לי כמה בעיות שמנעו ממני לכתוב.

בתור פיצוי אני מעלה היום באותו הפוסט את פרקים 2 ו-3 יחד :)

 

ועכשיו הפרק, מקווה שתהנו...

 

 

 

פרק ב'

 

 

למחרת בבוקר ישבה קירארה לאכל את ארוחת הבוקר יחד עם סבתה, היא הייתה שקטה מאוד, מנסה בכל כוחה לשכוח את חלום הבלהות של ליל אמש. 
הכוהנת הזקנה נצלה את העובדה  שקומאצ'י –  אחותה הקטנה של קירארה, יצאה לשחק עם שאר ילדי הכפר במחבואים. היא התיישבה מול נכדתה, עיניה בוחנות את פניה החיוורת של הנערה, משהו עובר עליה.
"קירארה?" החלה בזהירות.
"כן, סבתא?".
"את שקטה מאוד בימים האחרונים, קרה משהו?".
"לא, הכול בסדר." ענתה הנערה בטון שליו ככל שיכלה.
"בטוחה?".
"כן, אני בטוחה.".
"טוב, רק רציתי לדעת, האם את עדיין רוצה להעביר את קמע הכוהנת שלך לקומאצ'י?".
"כן." השיבה קירארה, בטון מעורער.
"את יודעת שזה אומר כי לא תהי כוהנת המים יותר, עליך לוותר על כל חובותיך ככהונת ולא להראות את פניך במקדש.".
"אני יודעת סבתא, אבל כבר החלטתי, אני לא מרגישה שעלי להמשיך בתפקידי, לא אוכל להיות כוהנת מים עוד לעולם." השיבה הנערה, בעודה משפילה את ראשה. איך היא תוכל להמשיך בתפקידה לאחר שמחשבות כל – כך מביכות צצות במוחה, לאחר החלום הנורא שחלמה.
"אני מבינה והאם לרגשות האלו שלך יש קשר כל שהוא לאדם מסוים, גבר?".
קירארה הביטה בה ונראתה מאוד מבוהלת, האם סבתה הבחינה בכך.
האם היא קראה את מחשבותיה.
"זה נכון, קירארה?" שאלה הסבתא, מודאגת. הנערה בתגובה השפילה את עיניה בשנית  ולא אמרה דבר, הבושה בערה בה והקשתה על הדיבור. 
הזקנה הנהנה בהבנה, "אחד הסמוראים?" חקרה, אך הנערה עדיין שתקה, הכוהנת הגדולה לא אמרה דבר בעודה שולחת מבט בוחן אל הנערה.
אם כך היא צדקה, נכדתה אכן הייתה מעוניינת באחד הסמוראים, "אני מבינה." אמרה בעודה קמה ממקומה ומתקדמת אל עבר דלת הכניסה למקדש.

"עלי לצאת לעשות כמה דברים, נמשיך לשוחח שאחזור.".
"צאי לשלום, סבתא." קראה אחריה קירארה.
"טוב, אני הולכת, אחזור בקרוב." אמרה ויצאה. 
קירארה סיימה לפנות את הכלים ולאחר מכן נגשה להכין את המטלות שלה.  שסיימה, החליטה לקרוא קצת, אבל שפתחה קירארה את אחד הספרים שלה. היא הבחינה בדמותו של מישהו, אשר הופיעה בין הדפים.
הוא היה גבוה ובלונדיני, פניו בהירות, שפתיו היו סגורות וקרובות אחת לשנייה, עיניו האדומות שולחות אליה מבט קר, חודרות אל תוך נשמתה.
"הו... קיוזו." נאנחה הנערה.
"אלוהים. מה קורה לי."  בזמן האחרון הדבר היחידי עליו חשבה היה קיוזו. קירארה מיהר לסגור את הספר, מניחה אותו במקום ויצאה בריצה מהבית.

הכוהנת הזקנה עמדה מול דלת הכניסה אל בקתת הסמוראים.
מקישה שלוש נקישות, עד שנפתחה הדלת על ידי גבר גבוה ובלונדיני, בעל פנים קרות, הוא רק נתן בה מבט בוחן ושתק.
הזקנה  הנידה בראשה כאות כבוד והוא זז מהדלת מסמן לה להיכנס וניגש לשבת על מחצלת בקצה השמאלי של החדר. היא חייכה קצרות נכנסת פנימה.
שם ישבו גורביי, הייאצ'י וקיקצ'יו, שלושה מתוך שבעת הסמוראים שבאו להגן על כפרם.
גורביי וקיקצ'יו החזירו לה ברכה, שעה שהייאצ'י מיהר להתרומם כדי לקבל את פניה.
"אדון קאמביי, נמצא?" שאלה הזקנה.
"האדון קאמביי, לא נמצא. הוא יצא לפגוש את זקן הכפר." ענה הייאצ'י בחביבות, "תרצי אולי לחכות לו?".
"לא, תודה לך, אני אלך עכשיו.".
"כרצונך, גברתי הכוהנת, כל טוב."  השיב הייאצ'י, מרכין ראשו בהדרת כבוד וליווה אותה אל הדלת. 
האישה עשתה אותו הדבר, שולחת מבט בוחן אל הייאצ'י, הוא היה חביב ומנומס אבל לא נראה כמו הטיפוס שיכול לכבוש את נכדתה.
לאחר מכן הביטה אל עבר מרכז החדר שם ישבו קיקצ'יו וגורביי, צוחקים ומתווכחים מי יקבל את בקבוק הסאקי.
גורביי, הוא אדם נחמד אבל יותר מידי ליצן.
וקיקצ'יו היה ילדותי מיידי –  למען האמת, הוא היה יותר הבחירה של קומאצ'י.
לבסוף שלחה מבט חקרני אל הגבר שישב בקצה החדר. הוא היה גבוה, בלונדיני ומרשים למדי. בלי כל ספק נאה. אבל עם זאת קר ואדיש, קשה היה לה לתאר את קירארה מתעניינת באדם כמותו.
הכוהנת נאנחה עמוקות, אף אחד מהארבעה לא נראה לה כמישהו שיכול לכבוש את ליבה  של נכדתה ולכן נשארו רק שלושה.
אם להוריד את שיצ'ירוג'יו שהיה כבר תפוס ואת האדון קאמביי שהיה יותר מידי מבוגר בשבילה נשאר רק אחד אפשרי, הבחור חם המזג והאימפולסיבי ק', תלמידו של קאמביי.
הזקנה לקחה נשימה עמוקה מהרהרת מה עליה לעשות עכשיו. הייאצ'י שעמד לצידה הבחין במבטה המוטרד, "הכול בסדר גברתי?".
"כן, הכול בסדר. תודה לך על הדאגה." היא השיבה, נאנחת בשנית, "תוכל בבקשה להגיד לאדון קאמביי, שחיפשתי אותו?".
"אמסור לו, אל תדאגי.".
"תודה לך, סמוראי נכבד." אמרה ומיהר לעזוב את המקום.
"כל טוב, גברתי הכוהנת." קרא אחריה הייאצ'י ונכנס חזרה אל הבקתה.
"מעניין מה היא רצתה מקאמביי?" שאל  קיקצ'יו בסקרנות.
"לא יודע." ענה גורביי.
"מה שזה לא היה, זה לא עניינו." התערב הייאצ'י בכעס.
"אוף. בחיי, הייאצ'י, אתה כזה הורס מסיבות ואני חשבתי שזה התפקיד של שיצ'ירוג'יו סאן."  נאנח קיקצ'יו. שולח מבט אל הגבר שישב בפינת החדר ונתן מבט מהורהר בדלת.
"היי קיוקו צ'אן, מה נראה לך שהזקנה רצתה מקאמביי, אתה יודע?" שאל.
קיוזו חייך במרירות, הם אולי לא שמו לב לכך, אבל הכוהנת הזקנה, לא באה לפה סתם, היא בחנה אותם אחד –  אחד והתעכבה במיוחד עליו.
אבל למה, מה היא מתכננת עכשיו?
הוא קם על רגליו מבלי לומר מילה ויצא מהבית.
"מה הבעיה שלו?" שאל קיקצ'יו, "בסך הכול שאלתי שאלה.".
"בחייך קיקצ'יו, אתה כבר מכיר אותו, הוא תמיד הולך וחוזר מתי שבא לו." אמר גורביי, בעודו צוחק ומנסה לקחת את הבקבוק מידו של קיקצ'יו. 

הכוהנת הזקנה, הייתה בדרכה חזרה אל המקדש, שהבחינה במישהו עומד מול דלת הכניסה. היה זה סמוראי בגיל העמידה –  גבוה ובעל שיער אפור, עיניו אפורות גם הן  ומבריקות. שמו של האיש, שימאדה קאמביי –  מנהיג חבורת הסמוראים.
הוא סובב את מבטו אליה, "בוקר טוב." אמר, מהנהן בראשו קלות. 
"בוקר טוב גם לך, סמוראי נכבד."  ענתה הזקנה, היא היססה לרגע ואז המשיכה, "ישנו עניין מסוים שעלי לדון בו איתך.".
"בוודאי." אמר קאמביי, מסמן על דלת הבית והשניים נכנסו פנימה.  
"יש איזושהי בעיה?" שאל הסמוראי, בעודו מתיישב על המחצלת.
"למעשה מדובר במשהו אישי," החלה הכוהנת, מגישה לו ספל תה והתיישבה מולו. "זה נושא די רגיש." הוסיפה, פניה נראו מודאגות.
קאמביי, נתן בה מבט בוחן "במה מדובר?" שאל, למרות שנראה היה לו כי הוא ידע את התשובה.
"זאת הנכדה שלי," אמרה הזקנה "אני חוששת שהיא מתחילה להתעניין בגבר.".
"גבר?" חזר אחריה.
"אכן, אבל לא סתם גבר חוששתני, הוא סמוראי.".
"באמת?" שאל קאמביי, נראה היה שהעניין מטריד אותו.
"כן, אני חוששת שזה אחד משותפיך."  הסמוראי הבוגר קפא על מקומו לרגע, הוא היה מופתע ממה ששמע, "אני מבין." אמר לבסוף.
"ויש לך רעיון מי זה יכול להיות?".
"יכול להיות שאני טועה." גיששה בזהירות, לא הייתה לה כל הוכחה לכך ואין בכוונתה לפגוע באיש, "אבל, אני משערת שמודבר בנער הזה, שתמיד מסתובב איתך.".
"נער?".
"כן אדוני. צעיר, מעט גבוה, נאה, בעל שיער ירוק ועיניים באותו הצבע.".
"קצ'שירו?" שאל קאמביי, נותן בה מבט נדהם, נראה היה כי התשובה לא הייתה לרוחו כלל. 
'קצ'שירו?' הרהרה הכוהנת הזקנה, "כן, זה השם.".
"האם את בטוחה בכך, גברתי הכוהנת?" חקר.
"אני לא יודעת אם לומר לך בביטחון. אבל, אני מאמינה שמדובר בנער הזה.".
"המ... אם כך, אראה מה אני יכול לעשות בנידון." אמר, בעודו מתרומם מהמחצלת בדרכו החוצה.
"תודה לך, סמוראי נכבד." השיבה הזקנה, מביטה באיש שקד קלות בראשו ויצא מהבית, מקווה שאכן יהיה מה לעשות בנידון.

 

ההמשך יבוא ... 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרק ג'

 

 

קירארה הייתה בדרכה אל ביתו של ריקיצ'י –  אחד האיכרים, אשר נפצע בקרב האחרון שלהם נגד השודדים.
כיון שהייתה כוהנת הכפר, אחד מתפקידיה היה לטפל בפצועים. בעוד היא ממשיכה ללכת  נתקלות עיניה בקיוזו, ההולך לו בדרך אל השדות.
ידיו לצידי גופו ועיניו בעננים, היא  הביטה בו, בעודו מתקדם לעברה, המתח בגופה הלך וגבר ככל שהתקרב הרגע בו יחלוף על פניה.
לבהלתה, הוא הבחין בה ובמקום להנהן בנימוס ולהמשיך ללכת. קיוזו בחר לעצור ממש מולה. נותן בה מבט קצר וחודר.
"שלום לך, סמוראי נכבד." אמרה קירארה, בקול שליו ככל שיכלה, בעוד לחייה החלו מתכסות בסומק. היה משהו מוזר בקרבתו אליה, משהו מטריד.
"היי." השיב קצרות ולא בעניין רב, נותן מבט חקרני בסומק העז אשר כיסה את לחייה.
"אני מניחה, שאתה הולך לעשות את הסיור הרגיל בשדות." העירה קירארה, כדרך אגב, שולחת מבט בוחן אל עבר גופו, אשר היה מכוסה כולו במעיל אדום וארוך. גל חום החל מתפשט בה, בעודה נזכרת בדמותו אשר בחלומה. הוא היה קרוב אליה, אוסף אותה  בזרועותיו, מחבק אותה בחוזקה.
קירארה זכרה את מגע זרועותיו החזקות סביבה, ידו ליטפה את פניה ושפתיו היו קרובות מאוד לשלה. כל גופה רעד בהתרגשות, בעודה נזכרת במחזה המדהים אשר ראתה בחלום ליל אמש. אך יחד עם ההתרגשות הגיעה הבושה, אשר החלה בוערת בה, היא הרגישה כאילו גופה רועד ולא ידעה למה.
לרגע אחד מטריד השתוקקה לכך שיאחז אותה בזרועותיו החזקות, קרוב אליו, אל חזהו,  ויאמר לה שהוא אוהב אותה.
'אלוהים' נבהלה הנערה, איזו מחשבה נוראית צצה במוחה, היא התקשתה עד מאוד להביט לו בעיניים וחשה כיצד גופה נמס מבושה, לנוכח מחשבותיה המטרידות.
למה, למה, זה קורה לה בכל פעם שהיא רואה אותו?
לרגע אחד העזה קירארה להרים את עיניה אליו, נתקלת במבטן החקרני של  עיניו האדמדמות. היא התקשתה לנשום, עומדת מולו בלי שום יכולת לזוז, מביטה כמהופנטת בעיניו, כה עמוקות הן היו ואפלות.
קולו הקר הוא זה שהעיר אותה מהזיותיה, חודר אל ליבה כחץ, מכאיב ומשכך באותו הזמן. "כן." ענה קצרות.
קירארה החלה לחוש צמרמורת למשמע קולו, מה עובר עליה למען השם. למה היא מגיבה ככה ולמה היא ממשיכה לעמוד שם מולו, במקום לברוח מכאן.
כן, זה מה שהיה עליה לעשות לברוח, לברוח מהר, לפני שהיא עלולה לעשות משהו שעוד תתחרט עליו.
"ברשותך." אמרה במהירות, קדה בראשה קצרות והחלה ללכת שולחת מבט אחרון לאחור, לרגע אחד נדמה היה לה שראתה חיוך קצר בזווית פיו.

סנאי, אשתו  של ריקיצ'י, בדיוק חזרה מהשדות בדרכה אל ביתה, כשהבחינה בנערה המתקדמת לכיוונה.
"בוקר טוב לך, סנאי סאן." קראה קירארה, מנופפת בידה.
"בוקר טוב, קירארה סאן." חייכה האישה, היא הבחינה בלחייה האדומות של הנערה ובנשימתה המואצת, כאילו רצה מטרים רבים. "הכול בסדר?" שאלה בדאגה.
קירארה הבחינה במבטה הדואג של חברתה, "כן, אני בסדר גמור." השיבה מחייכת, "ומה שלום ריקיצ'י סאן?".
"מתלונן, כרגיל." צחקקה סנאי, "הוא ממשיך לטעון שמצבו נהדר והוא רוצה לחזור ולעבד את השדות.".
"וובכן בואי נבדוק את זה." חייכה קירארה, היא מיהרה לבדוק את החולה שלה ולאחר שנוכחה לדעת שסנאי צדקה, השניים ישבו במטבח ושתו כוס תה יחד. 
"אז, מה שלומך?" התעניינה סנאי, כאילו יכלה להבחין שמשהו לא היה בסדר.
"הכול כרגיל.".
"את בטוחה?".
קירארה תהתה למה סנאי מתעקשת כל כך, "כן, בטוחה במאה אחוזים. למה?".
"סתם, את נראית מאוד טרודה, מאז חזרתם אל הכפר עם הסמוראים.".
"הכול בסדר." השיבה קירארה, מחייכת.
"הו, את בטוחה ששום דבר לא קרה?" שאלה סנאי, בסקרנות.
אך הנערה רק ישבה בשקט מרכינה את ראשה, "יש מישהו, מה?" החלה סנאי, בחיוך שובבי  בעוד חברתה המשיכה לשתוק עיניה נעוצות בספל התה אשר בידה.
"ידעתי." חייכה ברוך, "יש מישהו והוא מוצא חן בעיניך?".
קירארה הרימה ראשה מופתעת, "לא... אני, רק." גמגמה.
סנאי חייכה בשנית, "הוא באמת מוצא חן בענייניך, נכון?" הנערה הביטה בספל התה שבידה ושתקה, סומק החל מסתנן אל לחייה.
"אני מבינה." אמרה חברתה, מניחה את הספל שלה ומביטה בקירארה הרועדת, "הוא יודע?" הנערה הנידה לראשה בשלילה.
"ולמה לא תספרי לו איך את מרגישה?" הציעה, מניחה יד אחת מנחמת על כתפה של הנערה.
קירארה הרימה את ראשה במהירות, עיניה נעצו מבט מבוהל באישה שמולה, "לא!" היא קראה.
"ולמה לא?".
"כי אני, אני... לא..." מלמלה בקושי, דמעות עמדו בעיניה.
"זה בסדר, את לא חייבת. רק הצעתי לך את זה, כי אני חושבת שתרגישי יותר טוב אם תדברי איתו, מי יודע, אולי גם הוא מרגיש אותו  הדבר, כלפייך.".
אך היא נדה בראשה לשלילה "הוא אפילו לא יודע שאני קיימת.".
"ומה גרום לך לחשוב ככה?" התעניינה סנאי.
"כי זה לא נועד להיות." אמרה לבסוף, הכאב בקולה מורגש.  
"לפחות תוכלי להגיד לי במי מדובר?" חקרה סנאי, אך קירארה השפילה את מבטה אל הכוס ושתקה.
"אחד הגברים בכפר?".
"לא.".
"אז, מדובר באחד הסמוראים?".
"כן." השיבה הנערה בקול הנשמע כלחישה.
סנאי חייכה נותנת מבט רך בחברתה, בתוך תוכה היא יכלה לחוש כי קירארה צודקת, זה אכן היה בלתי אפשרי, אך הייתה זאת חובתה בתור חברתה הטובה של הנערה לעזור לה להתגבר על פחדיה. מלבד זאת היא הייתה סקרנית לדעת במי מדובר.
מי יכול היה לכבוש את לב חברתה בכזאת סערה.
"המ, תני לי לנחש," החלה שהיא מחייכת אל עבר חברתה השתקנית.
"סמוראי המכונה, קיקצ'יו, הוא בחיר ליבה של אחותך, האיש בחליפת הטייסים –  הייאצ'י, שם עיניים על אושינו  – הבת של מאנזו.  גורביי סאן, בעל העור הכהה יותר, חמוד אבל הוא יותר מידי ליצן. ושיצ'ירוג'י סאן, עד כמה שאני יודעת תפוס.".
"אז נשארו לנו שלושה, שניים, אם נוריד את האדון קאמביי, שהוא אומנם אדם נהדר. אבל מבוגר יותר מידי בשבילך. או שאני טועה וזה אחד מאלו שמניתי עכשיו?" שאלה.
הסמוק על  לחייה של קירארה העמיק יותר, "לא." ענתה קצרות.
"כמו שחשבתי." המשיכה  האישה, "אם כך, נשארו לנו רק שני מעומדים." אמרה סנאי, אך לפני שהספיקה להגיד את שמותיהם, נשמעה דפיקה בדלת. קצ'שירו וקיקצ'יו, נכנסו פנימה, הם ברכו את הבנות לשלום ונגשו לבדוק מה שלמו של ריקיצ'י.
קירארה הבינה שהגיע הזמן ללכת, היא נאנחה אנחת הקלה ומיהרה להיפרד מסנאי. 

קאמביי היה בדרכו  חזרה אל הכפר שלפתע עצר לצד הדרך נותן מבט בוחן לעבר אחד העצים, עליו נשען גבר צעיר גבוה ובלונדיני.
"קיוזו." קרא הסמוראי המבוגר,  הגבר הבלונדיני, רק נתן בו מבט חודר ושתק, "יש איזושהי בעיה?" שאל קאמביי.   
"צריכה להיות?" ענה קיוזו בקור. 
"רק שאלתי." השיב קאמביי, מחייך במרירות, "דרך אגב, ראית את קצ'שירו?".
"אולי הוא הלך לבקר את האיכר." השיב קיוזו, מצביע באדישות לכיוון הכפר.  
הסמוראי המבוגר הביט בו ולא אמר מילה, קיוזו היה אדם מתבודד שהעדיף להסתובב בחברת אחרים כמה שפחות, דבר שהפחיד את הסובבים אותו, מלבד קאמביי. "ואת קירארה  ראית?".
קיוזו עצר, לרגע נראה היה כאילו הוא מהסס, "לא." ענה לבסוף.
"אם כך, אמשיך בדרכי. להתראות." אמר קאמביי ועזב את המקום.

זמן לא רב לאחר מכן נתקל בקירארה, שהיא הולכת לה ראשה בעננים, מהרהרת בדבר מה  עד שהבחינה בו, "שלום לך, סמוראי נכבד." קדה בראשה בהדרת כבוד.
"שלום גם לך." ענה  קאמביי, "האם הכול בסדר, קירארה?".
"כן."  השיבה הנערה  בשלווה  מאולצת. היא ידעה שאי אפשר לעבוד על הסמוראי המנוסה וחששה שסודה יתגלה. אך נראה היה שהוא השתכנע, או לפחות כך הוא התנהג.
"אני שמח לשמוע, ראית אולי את קצ'שירו?" שאל עיניו בוחנות את פניה של הנערה.
"כן, לפני כמה רגעים בביתו של ריקיצ'י.".
"אם כך אלך אליו, להתראות.".        
"להתראות, אדון קאמביי." אמרה הנערה, קדה קלות והמשיכה בדרכה, נושמת לרווחה. בזמן האחרון הרגישה כאילו היה עליה לרסן כל צעד שעשתה, כל מילה שאמרה, שמא מישהו עלול לגלות את מה שעלה בראשה, את מה שהרגישה. היא התקשתה להאמין לכך שהיא החלה מתאהבת בגבר.
ולא היה זה סתם גבר אלה, אחד הסמוראים.
"קיוזו..." היא  מצאה עצמה נאנחת, בעודה ממשיכה אל ביתה שלפתע הבחינה בו נשען על אחד העצים. 
'אלוהים אדירים!' חשבה קירארה המבוהלת בליבה, האם הוא שמע אותה, האם הוא ידע?
קיוזו נתן בה מבט חודר וחקרני שעברה על פניו, קדה בראשה קלות כאות כבוד וממשיכה במהירות קדימה.
"קאמביי." נשמע קולו לפתע.
קירארה מיהרה להסתובב אליו, "אבקש את סליחתך?" שאלה, נמנעת מלהביט אל עיניו.
"קאמביי, חיפש אותך." ענה קיוזו, בקור.
"כן, כבר נתקלתי באדון קאמביי, לפני כמה דקות, תודה לך." ענתה בטון גאה והחלה הולכת משם.
"המקום הזה לא בטוח." הוא מלמל, אך קירארה, לא הקשיבה והמשיכה להתרחק.

בשובה אל מקדש הכוהנת מהרה קירארה אל חדרה, איזה יום היה לה; קודם הייתה השיחה עם סבתה, לאחר מכן הפגישה המרטיטה עם קיוזו, אחר כך הביקור אצל סנאי וריקיצ'י בו התעקשה חברתה לגלות מיהו הגבר בו היא התאהבה, אז הפגישה המוזרה עם דון קאמביי ולבסוף, שוב מפגש חטוף עם קיוזו.
קירארה התיישבה על המיטה והחלה מסרקת את שערה. לרגע אחד נראה היה לה שמישהו צופה בה, היא מיהרה לסובב את מבטה אל עבר החלון, למשך שנייה אחת נדמה היה לה שראתה צל של מישהו עומד מחוץ לחלון חדרה, אבל הצל נעלם והיא שכנעה עצמה שכנראה היה זה רק ענף.
בזמן האחרון היא החלה לדמיין דברים כאלה. קירארה הניחה ראשה על הכר הרך עיניה נעצמו אט – אט, לפתע נשמעה נקישה בדלת.
"אפשר?".
"כן סבתא, היכנסי." לחשה הנערה.
"אני רואה שישנת טוב." אמרה הכוהנת בעודה נכנסת אל החדר.
"ישנתי?" שאלה קירארה בפליאה. זה לא יכול להיות, האם גם היום הזה, הפגישה שלה איתו הכול היה חלום?
 לא שהיא לא חלמה עליו בעבר, היא הייתה חייבת להודות שזה אכן נראה אמיתי אבל עדיין, כל העניין הזה היה מוזר ביותר ואף מפחיד.
"כן, כבר כמעט ערב, נראה שהיית עייפה מאוד, הלכת לבקר את ריקיצ'י?" .
"כן." חייכה הנערה, על פניה הבעת הקלה, הפעם תודה לאל היא לא חלמה.
"הוא החלים כמעט לחלוטין, מלבד העובדה שהוא כל הזמן רוטן כי עליו  לחזור אל השדות. עלייך לבדוק אותו סבתא.".
"אכן, זאת אעשה." הזקנה נתנה מבט חוקר בנכדתה, היא נראתה שונה,  קורנת  מאושר ועם זאת מוטרדת עד מאוד, מעניין לדעת האם היא פגשה בבחור ההוא היום.
"קירארה?" החלה הזקנה בזהירות.
"כן סבתא?".
"בקשר למה ששוחחנו עליו היום בבוקר, את בטוחה בהחלטתך להעביר את הקריסטל לקומאצ'י?" .
"כבר אמרתי לך סבתא, מעולם לא הייתה בטוחה בכך." היא החלה להסמיק, "למעשה אני יותר בטוחה עכשיו משהייתי מעולם.".
אם כך,  הם אכן נפגשו היום, הזקנה רצתה לשאול אותה על כך, אך לפתע נשמעה דפיקה חזקה בדלת הכניסה.
שתי הכוהנות מהרו אל הדלת, שם עמדה נערה צעירה, שערה חום וקצר, מעוטר בכובע. הייתה זאת  אושינו –  ביתו של מאזנו, אחד האיכרים, היא נראתה מבוהלת עד מאוד.
"מה קרה לך?" שאלה הזקנה, מנסה להרגיע את הנערה, נראה היה כאילו רוח רדפה אחריה.
"השודדים..." ענתה אושינו, מתקשה לנשום, "הם עומדים להתקיף את הכפר.".
"מה  אמרת?" קראה הכוהנת המבוגרת, בבהלה.
"כן, האדון קאמביי, ביקש שאודיע לכן, הוא גם ביקש שכול הנשים והילידים, יסתתרו כאן בזמן ההתקפה." .
"הבנתי." אמרה הזקנה ופנתה אל נכדתה, "קירארה, לכי יחד איתה ועזרי לה לפנות את כולן הנה, אני אכין את המקום לקראתן.". 
"כן." קראה הנערה בצייתנות והשתיים מיהרו לצאת מהבית.
 
* זמן קצר לאחר מכן, הפך כול הכפר לשדה מלחמה. פגזים נורו לכל עבר ואש החלה עולה בחלק מהבתים. קירארה ואושינו, מיהרו לפנות את הנשים והילדים המעטים שנותרו מהרחובות, נראה  שכולם כבר הספיקו לברוח.
אושינו קראה לקירארה, לחזור אל המקדש, שם הן יהיו בטוחות. אך אז שמעה קירארה בכי של ילד קטן, בן שלוש, לכל היותר, המגיע מאחת העגלות, נדמה ננטש שם לבדו.
קירארה אמרה לאושינו לברוח חזרה אל המקדש והתחילה לרוץ עם הילד בזרועותיה, אך לפתע, היא נתקלה באבן ועפה ארצה על פניה, רגלה הימנית הייתה מכוסה בדם.
אבל, לא נראה שזה הטריד אותה, היא נתנה מבט מודאג בילד שבזרועותיה ככל הנראה הוא לא נפגע.
קירארה התקשתה לעמוד על רגליה ואם לא די בכך, משום מקום הופיע רובוט, מכוון את אקדחו אל הנערה. קירארה עדיין  נותרה שרויה על האדמה, מכסה בגופה את הילד, היא הייתה בטוחה שזה סופה, לפחות הילד ינצל.
הכדור נורה. היא יכלה לשמוע את שירקת הפגז, קול שיוף חרב ואת הדם נשפך.
קירארה מיהרה להסתובב לאחור והבחינה בכך שלא נפגעה. 
גבר לבוש שחורים היה זרוק, מת, במרכזן של הרמות המתכת. זמן שדמות גבוה לבושה מעיל אדום, עמדה מולה בידיה זוג חרבות. 
"דון קיוזו." לחשה הנערה ההמומה, האם הוא הרגע הציל את חייה?
קיוזו, שלח מבט אחד לאחור, לרגע הייתה הבעת פניו שונה, הוא כבר לא היה אדיש.
למעשה הוא נראה מודאג, נותן מבט מוטרד ברגלה המדממת. קירארה התעלמה ממנו ומהרה להרגיע את הילד הבוכה בזרועותיה, בודקת האם הוא נפגע, חשה הקלה בראותה שהוא בסדר ולא קרה לו כלום.
קיוזו שלח מבט קצר לעבר הנערה המחייכת, "אל תישארי כאן." אמר ופנה להתרחק משם.
"תודה לך." לחשה קירארה, במאמץ רב הצליחה לעמוד על רגליה, מנסה לעשות מספר צעדים, אך לפתע הבחינה ברובוט נוסף העומד מולה, צעקת בהלה נפלטה מגרונה הפעם היא הרגישה כי סופם קרוב.
שבעת הסמוראים שומעים את הצרחה ומודאגים ממצבה של קירארה, קצ'שירו שהיה קרוב אל המקום החל לרוץ אליה.
"העלמה קירארה..." קרא, מקווה שיצליח להגיע בזמן.
הכדור נורה.

 

 

ההמשך יבוא ... 

 

 



 

 

 

טוב  זהו בנתיים ,  מקווה שאהבתם 

 

 

 

  שלכם...

 

                                     

 

                  
                      

 

 

 

נכתב על ידי , 1/12/2010 12:17  
22 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של האישה שהיא גם כך וגם קצת אחרת. ב-15/1/2011 09:43
 





8,869
הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , סיפורים , פאנפיקים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להאישה שהיא גם כך וגם קצת אחרת. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על האישה שהיא גם כך וגם קצת אחרת. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)