פרק ח'

"תיארתי לעצמי שזה מה שיקרה." נאנח גורביי, משלב את ידיו זו בזו, "מצטער.".
"על מה?" לחש קיוזו.
"הרעיון להביא אותה הנה, היה שלי." החל בטון מתנצל, "הייתה לי הרגשה כזאת, שאני... טוב לא חשוב. אני מקווה שתחלים מהר." אמר בעודו מתרומם מהרצפה ופונה אל הדלת.
"מה עם קצ'שירו?" נשמע קולו של קיוזו מאחוריו. גורביי מיהר להסתובב, הוא יכול היה להבחין בעיניו האדומות של קיוזו, השנאה בלטה בהן, שנאה  גדולה ותעוב. אך לעומת זאת היו תווי פניו שלווים ומרוחקים וקולו קר כתמיד.
"קצ'שירו." החל גורביי, תוהה מדוע הבעת התעוב הזאת בעיני חברו, האם היה זה בגלל שקצ'ושירו איים על חייו או אולי הייתה סיבה אחרת.
"קצ'שירו, נמצא כרגע בהסגר, קיקצ'יו שומר עליו, עד שיוחלט מה לעשות בו. אבל אם לומר את האמת, אני לא חושב שקאמביי מסוגל לקחת את חייו.".
"הבנתי." השיב קיוזו, אך בטון הדיבור שלו היה משהו שונה. 'אכזבה?' חשב גורביי בליבו.
"בכל מקרה, למה לא תנסה לנוח קצת?" אמר בעודו יוצא מהחדר.

קירארה סיימה להוריד את התחבושות מפצעיו של קיוזו והחלה מחליפה אותן באחרות, עברו כמעט חמישה ימים מאז הפעם האחרונה בה ביקרה אצלו, ויחסו כלפיה עדיין לא השתנה.
פניו קשות וקולו קר כקרח, כאילו עשתה דבר מה שהרגיז אותו, אבל לא היה לה מושג מה. למרות הכול היא שמחה לראות שמצבו משתפר פלאים, בקרוב מאוד יוכל לקום מהמיטה.
"סיימתי." אמרה לבסוף, נותנת מבט מלא צפייה בסמוראי שמולה.
"תודה." ענה קיוזו. עיניו סוקרות את פניה הנאים, עיניה בגוון חום אדמדם ושפתיה האדומות.
"אין לך על מה להודות לי, אני רק מלאתי את חובתי, זה הכול." השיבה קירארה באדישות מכוונת, ידיה מונחות ברישול על ברכיה, שלפתע חשה את ידו האוחזת בידה.
קירארה הרגישה כיצד כל גופה קופא, שהיא לא יודעת מה לעשות, איך לפרש את זה.
"תודה על הכול." לחש קיוזו בשנית, הפעם היה משהו שונה בקולו, נדמה היה לה ששמעה את נימת הקול הזאת בעבר אבל מתי?
עיניה של הנערה החלו נוצצות משום מה היא הרגישה את ליבה מוצף שמחה, "זה בסדר." השיבה מחייכת ברוך.
"אני רואה שאתה ער." נשמע לפתע קול. אל החדרון נכנס אדם בסביבות גיל חמישים, שערו ארוך ואפור, עיניו השחורות שלחו מבט חוקר אל עבר השניים.
"אדון קאמביי." אמרה הכוהנת הצעירה, ממהרת לקום על רגליה ולתת לו את הכבוד הראוי.
קאמביי הנהן בראשו ופנה אל הנערה, "קירארה, תוכלי לעשות לי טובה, בקשי משיצ'ירוג'י להביא הנה את קיקצ'יו וקצ'שירו, אני רוצה את כולם כאן.".
"כמובן, מיד אדוני." השיבה הנערה בצייתנות, קדה בראשה קלות, שולחת מבט אחרון אל קיוזו וממהרת לעזוב את המקום.  קאמביי סיבב את מבטו לאחור מוודה שהיא התרחקה מתווך שמיעה, "אנחנו עוזבים את קאנה." אמר לבסוף.
"מתי?" שאל קיוזו, עיניו נעוצות באיש שמולו.
"בימים הקרובים, לאחר שעבודות השיקום של הכפר יסתיימו." השיב קאמביי נאנח.
"הגיע הזמן שלנו להילחם בבירה, הקרב הגדול הגיע.".
"או.קיי." השיב הסמוראי זהוב השיער.
קאמביי בחן את הסמוראי שמולו, לא נראה היה שהוא מאוכזב כלל, להפך, נראה כאילו הוקל לו מאוד על שהם עוזבים בקרוב. והדבר לא מצא חן בעייני הסמוראי המבוגר.
אל החדר נכסנה אז קומאצ'י, שהיא קוראת בקול "קאמביי, אחותי הגדולה אמרה שכולם כבר הגיעו.".
"טוב מאוד, אני מיד בא." השיב קאמביי, מחייך קצרות אל הילדה, עת זאת ממהרת לעזוב.
"אספה?" התעניין קיוזו.
"עליי להודיע להם בדיוק את מה שהרגע הודעתי לך.".
"וקצ'שירו?".
"הוא נמצא בהסגר בינתיים, למה, יש לך רעיון אחר?"  התעניין הסמוראי המבוגר, בוחן את פניי חברו. זה רק נעץ את מבטו בתקרה עיניו נצצו בכעס.
"לא." השיב קיוזו לבסוף.
"נסה לנוח קצת." אמר קאמביי בדרכו אל הדלת. "לא טוב לתת למחשבות להשתולל בתוכך ולהשתלט על ההיגיון." המשיך מחייך חיוך מריר ויצא.

בחדר הכניסה למקדש ישבו; קאמביי, שיצ'ירוג'יו, הייאצ'י, גורביי וקיקצ'יו. ששמר על קצ'שירו.
דנים בעניין עזיבת הכפר בעוד הכוהנת הזקנה מוזגת לכולם ספל תה חם.
"כמה זמן עוד תארך עבודת השיקום לדעתך?" שאל קאמביי את שיצ'ירוג'יו, זה הרהר לרגע ולאחר מכן השיב.
"אמ... אני מניח שעוד יומיים, שלושה. לכל היותר.".
"טוב, אם כך נעזוב בעוד ארבעה ימים." פסק קאמביי.
"היי קאמביי, מה אתה חושב לעשות עם זה?" שאל קיקצ'יו, מצביע אל קצ'שירו. זה ישב בפינה לידו.
"כלום." השיב קאמביי לתדהמת כולם.
"מה זאת אומרת כלום?" התפרץ קיקצ'יו.
"כלום, בינתיים." המשיך קאמביי והוסיף, "כרגע הוא יישאר בהשגחה, זה הכול.".
"אני לא מאמין, עוד פעם." רטן הייאצ'י, הוא אומנם היה אדם טוב לב ונחמד אבל עדיין, לא הצליח להבין איך קאמביי תמיד סולח לאנשים שבגדו בחבריהם וסיכנו את חיי כולם.
"אם זה מה שאתה רוצה." השיב קיקצ'יו בכעס, נראה שגם הוא די הסכים עם הייאצ'י. אבל לא הייתה להם ברירה, אלה להשלים עם מה שנקבע.
קומאצ'י ששמעה את השיחה מהרה לספר הכול לאחותה שביקרה בביתה של סנאי.
"הם עוזבים?" שאלה קירארה נדהמת ממה שזה עתה שמעה.
"כן, בעוד ארבעה ימים." השיבה הילדה, וכאילו הבחינה במבטה העצוב של אחותה שאלה
"למה, את לא רוצה שהם יעזבו?".
"קומאצ'י, למה שלא תלכי לראות איפה ריקיצ'י?" מיהרה סנאי להתערב. "שמעתי שהוא הכין לך איזו הפתעה.".
"באמת?" קראה קומאצ'י בשמחה.
"כן, לכי לחפש אותו, נדמה לי שהוא נמצא בשדה האורז.".
הילדה מיהרה לצאת מהבית בעודה צוהלת משמחה.
"אז, את רוצה לספר לי מה קרה?" שאלה סנאי.
קירארה רק הביטה בה בעצב ושתקה, "העיניים שלך נהיו כל כך עצובות, זה בקשר לגבר ההוא, שדברנו עליו?" שאלה בשנית. אך קירארה המשיכה לשתוק מפנה את מבטה הצידה.
"את לא רוצה שהוא יעזוב נכון?".
"זה לא זה, פשוט לא תיארתי לעצמי שהם יעזבו מהר כל כך.".
"בסדר." השיבה סנאי מחייכת, משהו אמר לה שלא זאת הייתה הסיבה.
"ומה את מתכוונת לעשות עכשיו?".
"אני אלך איתם." השיבה קירארה.
"את בטוחה בקשר לזה?".
"אני היא זאת ששכרה אותם להגן על הכפר שלנו, זה לא יהיה הוגן מצדי אם אשאר כאן במצב כזה." השיבה הבעת פניה השתנתה. היא נראתה יותר רצינית, יותר בוגרת.
"את אוהבת אותו עד כדי כך." אמרה סנאי מחייכת ברוך אל חברתה. בעוד זאת הרכינה את ראשה, פניה החלו מתמלאים סומק עז.

הירח העיר במרכז השמיים כאשר עזבה קירארה את ביתם של ריקיצ'י וסנאי, מסרבת בנימוס להצעתה של חברתה ללוות אותה. הולכת חזרה אל מקדש הכוהנת. אך בעוד היא הולכת באזור היער הבחינה קירארה שהיא לא לבד.
"מי שם?" שאלה הנערה המבוהלת.
"אל תיבהלי ליידי קירארה, זה רק אני." נשמע קול מוכר.
מבין העצים יצאה דמותו של נער, "קצ'שירו?" נדהמה קירארה, עד כמה שהיא ידעה הוא היה בהסגר.

ההמשך יבוא ...

טוב זהו בנתיים , מקווה שאהבתם

שלכם...