פרק ט'

"מה אתה עושה כאן?" שאלה הנערה, היא אומנם נרגעה לדעת שמדובר בו ולא בשודד, למרות זאת לא יכלה לשכוח את כל מה שקרה שישה ימים קודם לכן.

"הייתי בדרכי אל הכפר, אל הבקתה יותר נכון." החל לומר, עיניו ננעצו בנערה הקפואה שמולו. "אז ראיתי אותך, וחשבתי." הניח יד אחת מאחורי ראשו במבוכה. "טוב, זה ממש לא בסדר שתלכי לבדך בשעות כאלה.".

"אני יכולה להסתדר לבד, תודה." השיבה קירארה בטון גאה, מרימה את סנטרה בהתגרות והחלה ללכת.

"חכי רגע." קרא הנער.

קירארה עצרה והביטה בו, "מה העניין, קצ'שירו סאן?".

"אני, אני רק רציתי, רציתי לשאול אותך משהו?" השיב קצ'שירו, בעודו עוצם  את עיניו. בעייני רוחו הוא יכול היה לראותה. שם היא הייתה, קירארה האהובה שלו.

אבל היא לא הייתה לבדה, לא. הוא היה שם, קיוזו.

אוחז אותה קרוב אליו, ידו מלטפת את פניה, שפתיו  נושקות  לשפתיה.

קצ'שירו בלע את רוקו, מנסה בכל כוחו לשלוט בפרץ הזעם שעלה בו, "למה הוא?" שאל לבסוף.

"אבקש את סליחתך?" השתוממה קירארה.

"אני מדבר על קיוזו." ענה קצ'שירו, כופה על עצמו שליטה. רק המחשבה על אותו הסמוראי קר ואפל  אשר נמצא בקרבתה של קירארה שיגעה אותו. למשך זמן מה הוא באמת חשב על לחסל את קיוזו  וזאת למרות שזמן מה, לא רחוק יותר, הוא חלם להיות כמותו.

"למה דווקא הוא?" שאל ידו הימנית מכווצת לאגרוף, רק מהמחשבה שאיבד אותה.

קירארה הביטה בו, עיניה נצצו בתדהמה, "אני לא מבינה למה אתה מתכוון." מיהרה להתגונן והוסיפה, "בכלל מה זה עניינך?".

"אני דואג לך, קיוזו הוא לא כמו שנראה, למעשה הוא רוצח חסר מצפון." החל קצ'שירו בשקט.

"רוצח?" השתוממה קירארה. זה נכון שקיוזו היה רחוק מלהיות קדוש אבל, הוא מעולם לא הרג איש, אלה אם כן זה סיכן את חייו או את חיי הצוות שלו.

"אתה טועה." אמרה, עיניה מביטות לשמיים בהערצה, כאילו הופיעה דמותו הגבוהה מבין הכוכבים.

"כבר שכחת שהוא רוצה לחסל את האדון קאמביי?" התפרץ קצ'שירו.

קירארה עצרה לרגע, בעבר המחשבה הזאת הטרידה גם אותה. אחרי הכול קיוזו וקאמביי היו באותו הצוות, אבל מצד שני היו דברים שאסור היה לה להתערב בהם, כמו למשל היחסים בין השניים, "זה לא עניינינו, מלבד זאת הייתה לו סיבה לכך.".

"הוא איים לקחת את חייו של הסנסיי, איזו סיבה יכולה הייתה להיות לו?" שאל קצ'שירו, ליבו כאב, למרות הכול היא ממשיכה להגן עליו בצורה עיוורת.

הנערה לקחה נשימה עמוקה, חוזרת על אותה התשובה אשר נתן לה קיוזו ביום בו שאלה אותו את אותה השאלה, "כי הוא סמוראי, זה הכול.".

"אני לא מאמין, באמת אכפת לך ממנו כל כך." לחש קצ'שירו בעצב.

"טוב, אני ממש ממהרת." אמרה קירארה, בעודה מסובבת אליו את גבה והחלה ללכת.

"לא, חכי." קרא קצ'שירו בעודו אוחז בזרועה.

"הנח לי." קראה קירארה.

"אין לך מה לפחד, אני לא מתכוון לפגוע בך." השיב הנער בטון נעלב, "רק רציתי להגיד שאני מרגיש כמוך, לא שייך.".

"אני לא יודעת על מה אתה מדבר, שחרר אותי." התעקשה קירארה. קצ'שירו עשה כמצוות הנערה  ושיחרר אותה.

"רואה, אני לא רוצה לפגוע בך, אבל אני לא מבין למה את ממשיכה לרכוש להם כבוד, אחרי כל מה שעשו לך.".

"למה אתה מתכוון?"התעניינה קירארה.

"אני מדבר על הסמוראים האחרים, הם לא מכבדים את המילה שלך. לא נותנים לך את המקום הראוי לך. מתייחסים אליך כאל מטרד.".

"זה ממש לא ככה." מיהרה להשיב.

אך הוא דחה אותה והמשיך, "זה בדיוק ככה הם, כולם כאלו, אפילו קיוזו. לאף אחד מהם לא ממש אכפת ממך, לאף אחד, מלבדי." אמר בשקט, ידו אוחזת רכות בידה הרועדת, "אני לא מתכוון לפגוע בך עלמתי, להפך, תני לי לעזור לך, בואי איתי. יחד נברח רחוק מכאן. רחוק מכפר קאנה ומהסמוראים האחרים.".

קירארה עמדה קפואה במקומה, היה משהו בדבריו. היא באמת הרגישה כאילו איש מהם לא מעריך אותה באמת. אבל עדיין, לא הייתה בטוחה שעליה לסמוך על מה שאמר. אך לפני שהספיקה לומר משהו אחז קצ'שירו בידה והצמיד אותה אל אחד העצים.

"בבקשה הצטרפי אלי." לחש, מניח את שפתיו על שלה נושק לה רכות.

זמן קצר לאחר מכן שחרר אותה קצ'שירו, נראה היה שהוא מלא חרטה על שנישק אותה, "אני מצטער." אמר, לחייו סמוקות לגמרי, ומבלי לומר דבר נוסף פרץ בריצה חזרה אל הכפר.

קירארה המשיכה לעמוד שם עוד זמן מה אחרי שהלך, כאילו הייתה נטועה במקומה, מתקשה  להאמין למה שזה עתה קרה. אט – אט החלה השליטה לחזור לגופה וברגלים רועדת החלה חוזרת אל ביתה.

בשקט – בשקט נכנסה הנערה, נגשת אל חדר השינה שלה ושל קומאצ'י.

"קירארה?" נשמע קול מאחוריה, הנערה מהרה להסתובב.

"סבתא. מה את עושה ערה?" שאלה, מתפללת בליבה כי סבתא לא תבחין בקצב נשמתה המואצת ולחייה הסמוקים.

"אחרת להגיע." העירה בטון גוער.

"אני מצטערת מאוד על כך סבתא, אבל הייתי אצל סנאיי וכנראה אבדתי כל תחושת זמן, סליחה שהדאגתי אותך.".

הזקנה נאנחה, מאז חזרה אל הכפר יחד עם הסמוראים נכדתה השתנתה המון, "אם כך, לכי לישון, כבר מאוחר.".

"כן סבתא." השיבה הנערה בתחושת הקלה, לא יודעת עוד כמה זמן תוכל להסתיר מסבתא את מה שעבר עליה, "לילה טוב." הוסיפה ומיהרה אל החדר.

קירארה נשכבה במיטתה עוצמת את עיניה, אך לא הצליחה להירדם, לפניה שוב צפו תווי פניו המושלמים של קיוזו. נזכרת בעיניו החודרות, אשר נעצו בה מבט עמוק ואפל, שפתיו הדקות אשר נשקו לשפתיה, וידו אשר לטפה את ידה. לפתע מבלי כל אזהרה החלה רוקמת בזכרונה את שקרה קודם לכן, בהיותה לבדה ביער עם קצ'שירו.

קירארה העבירה אחת מאצבעותיה על שפתיה הרועדות, מתקשה להאמין שהוא אכן נשק לה, יותר מכך היא התקשתה להבין את עצמה, מדוע היא לא עצרה אותו. מדוע.

האם הוא מצא חן בעיניה, האם אין אהבתה כלפי קיוזו אמיתית?

שאלות רבות החלו צפות במוחה בעוד היא מניחה את ראשה על הכר צונחת אל תוך שינה עמוקה. למחרת בבוקר כאשר יצאה קירארה אל חדר המגורים ציפתה לה הפתעה.

כמו תמיד הם היו שם; קאמביי ושיצ'ירוג'י, אשר באו לראות מה שלום הפצועים. אבל יחד איתם ישבו שני גברים נוספים, האחד נמוך במקצת בעל צבע עור כהה ושיער לבן קצר והשני גבוה ובלונדיני, בעל צבע עור בהיר ועיניים כצבעו של האודם היו אלה גורביי, "קיוזו." לחשה קירארה, נדהמת לראותו מחוץ למיטה.

"העלמה קירארה." הבחין בה שיצ'ירוג'יו.

"בוקר טוב." השיבה הנערה מחייכת, בעודה מפנה את מבטה אל קיוזו, "אני רואה שאתה מרגיש יותר טוב." אמרה קצרות.

קיוזו נעץ בה מבט חודר ולאחר מכן השיב, "אני בסדר.".

"מה שלום הכתף שלך, אדון גורביי?" שאלה, מפנה את מבטה מהעניים החקרניות.

"אני בסדר גמור, תודה." השיב הסמוראי בחיוך לבבי, ממש כמו השאר גם גורביי יכול היה להבחין בסומק המעמיק על לחייה של הנערה, דבר שקרה רק כאשר הייתה בקרבתו של גבר אחד, קיוזו.

"מה שלום ריקיצ'י?" שאל קאמביי, כקושר שיחה לתומו.

"ריקיצ'י סאן, מרגיש טוב מאוד, וכבר חזר לעבודה בשדות האורז." השיבה קירארה, שמחה מאוד על שהוא שינה את הנושא.

"טוב לדעת." השיב גם קאמביי, עת ביקש משיצ'ירוג'י לקרוא להייאצ'י והאחרים, בטענה שעליו לדבר איתם.

זמן קצר לאחר מכן התאספו כל שבעת הסמוראים במקדש הכוהנת, שיחת היום הייתה עזיבתם את הכפר בעוד שלושה ימים.

"אדון קאמביי." החלה קירארה, מוזגת מעט תה לכוסו וידיה רועדות.

"מה העניין?" ביקש הסמוראי המבוגר לדעת.

"שקלתי בדבר ואני. וובכן, אני רוצה לבוא אתכם." השיבה. קופאת לרגע למראה התדהמה בעיניי כולם. "אני היא זאת ששכרה אתכם מההתחלה כדי  להגן על הכפר שלי ועל אנשי, זה רק הוגן שבזמן כזה אצטרף אליכם." סיימה קירארה ידיה רעדו, היא מעולם לא העיזה לפצות את פיה באספות מן אלו, בטח שלא מול עיניהם הסורקות של כולם, ולא כל שכן עיניו החודרות של קיוזו.

"את לא באה." נשמע אותו קל קר ואפלולי, שהכאיב לליבה של קירארה באותה מידה שהמיס אותו. היה זה קולו של קיוזו, אשר ישב במקומו בפינת החדר, נותן מבט קר בנערה הרועדת מולו.

"אוכל לעזור." ניסתה לומר.

"את רק תפריעי." קטע אותה באכזריות, בעודו מתרומם מהמקום בו ישב, שולח מבט אחרון אל הסמוראים האחרים ואל הנערה הנדהמת ויצא מן מהקדש.

"אני מסכים עם קיוזו." השיב קאמביי והוסיף, "שדה קרב הוא אינו מקום לכוהנת צעירה.".

קירארה הביטה בסמוראים האחרים, כאילו בקשה לשמוע את דעתם בנושא.

אבל אף לא אחד פתח את פיו. נראה היה שכולם הסכימו עם קאמביי, מבלי לומר דבר היא קמה על רגליה קדה קלות בראשה כאות כבוד ונגשה בראש מורכן אל החדר שלה.

"אתם לא חושבים שקצת הגזמנו?" שאל הייאצ'י.

"אדון קאמביי צודק הייאצ'י, שדה קרב אינו מקום לנערות." השיב שיצ'ירוג'יו.

"כן, אני יודע את זה. אבל, יכולנו להיות עדינים יותר, היא רק ילדה אחרי הכול.".

"אני מסכים עם הייאצ'י." התערב גם גורביי, בתוך תוכו הוא ריחם עליה.

"הכול נעשה לטובה." אמר קאמביי, עת התרומם גם הוא מהמחצלת ויצא מהבית.

השמש הייתה באמצע השמיים כאשר הגיע קיוזו אל המחסן בו ישבו קיקצ'יו וקצ'שירו.

"היי, קיוקו צ'אן. מה קורה?" התעניין קיקצ'יו.

"אחליף אותך." ענה לו קיוזו בטון קר.

"אתה בטוח בזה?" שאל סמוראי המתכת, אך למראה הבעת הכעס שעל פני חברו, העדיף לוותר. במילא נמאס לו לשמור על קצ'שירו כל הזמן. "תיהנו לכם, זוג יונים." קרא אליהם, ממהר להתרחק משם ולחפש את קומאצ'י.

קיוזו התיישב בפינה קרובה אל הדלת בעוד קצ'שירו ישב רחוק ממנו, נועץ מבטו בחלון הקטן שבקצה החדר.

"מפתיע אותי שדווקא אתה, שומר עלי." אמר לבסוף.

"אני רק עושה את העובדה שלי, זה הכול." השיב לו קיוזו בשקט, אומנם טון הדיבור שלו היה אפל  וקר יותר מבעבר.

"אני מניח שכן." החל קצ'שירו, "כנראה שזה אותו הדבר גם עם הליידי קירארה." העיר בטון עוקצני, אך קיוזו אפילו לא טרח להסתכל עליו, "כמו שחשבתי." נאנח הנער.

קירארה ישבה בחדר לבדה, מסרקת את שערה כפי שעשתה בכל פעם שהייתה עצובה או מוטרדת .  "את רק תפריעי " הדהד בראשה קולו של קיוזו הוא היה  קר ואכזרי דמעה זלגה מעיניה . נראה היה שכולם הסכימו איתו כנראה שהם צדקו , אין לה מקום איתם .  

לפתע היא  נזכרת בדברים שאמר לה קצ'שירו  לילה לפני : "הם לא מכבדים את המילה שלך  לא נותנים לך את המקום הראוי לך, מתייחסים אליך כאל מטרד ".

"זה ממש לא ככה "  היא השיבה .

"זה בדיוק ככה הם כולם כאלו , אפילו קיוזו ...לאף אחד מהם לא ממש אכפת ממך  ".

קירארה החלה נזכרת איך אחז קצ'שירו בידה והצמיד אותה אל אחד העצים  "בבקשה הצטרפי אלי "הוא לחש מניח את שפתיו על שלה נושק לה רכות  .... ואולי היא טעתה ברגשותיה כלפי קיוזו , אולי זה מה עליה לעשות , ללכת עם קצ'שירו . אם כי במחשבה שנייה , אם תבחר לעשות את זה , יחשב הדבר כבריחה והיא מעולם לא ברחה מדבר. לא משנה כמה קשה או רע היה לה היא  אף עם לא ברחה ואין שום סיבה שתתחיל עכשיו . קירארה הייתה מבולבלת  היא עצמה את עיניה ונשמה נשימה עמוקה  לא בטוחה מה עליה לעשות ,  מה היא  מרגישה  כלפי  קיוזו ומהם באמת רגשותיה כלפי קצ'שירו  הייתה רק דרך אחת לברר , היא תיגש לדבר עם הנער . קירארה קמה על רגליה שהיא ממהרת אל פתח החדר .

קיקצ'יו טייל לו בכפר בחיפושיו אחר קומאצ'י, עד שהבחין בקאמביי ושיצ'ירוג'יו אשר בודקים  איך מתקדמת עבודת השיקום, "היי, קאמביי, מומוטארו." קרא אליהם, מנופף בידו.

"קיקצ'יו." החל קאמביי.  

"השארת את קצ'שירו לבד?" גער בו שיצ'ירוג'יו.

"קיוקו צ'אן, אמר שהוא ישמור עליו במקומי, אז יצאתי להפסקה. דרך אגב ראיתם אולי את קומאצ'י?".

"קיוזו?" החל שיצ'ירוג'יו, מתעלם משאלתו של קיקצ'יו. הוא נראה מופתע ומודאג עד מאוד.

"השארת את שניהם לבד?" הפעם היה זה תורו של קאמביי, לגעור בו.

"כן... אפשר לחשוב מה כבר יכול לקרות." החל, אך השניים לא טרחו אפילו להתייחס אליו ופרצו בריצה מהירה לכיוון המחסן, כאילו נודע להם שפרצה שם שרפה.

קצ'שירו נעץ מבטו בחלון, הוא ממש לא היה מאושר מכך שקיוזו היה זה ששמר עליו. ואם לשפוט לפי מראה פניו של קיוזו, גם הוא לא נראה כאילו  נהנה מכך.

"אתה לא חייב לשמור עלי." העיר קצ'שירו כדרך  אגב.

"זה לא משנה." נאנח קיוזו.

קצ'שירו שתק לרגע, "אני חושב שאתה טועה." החל לומר, "בקשר לליידי קירארה, לא היית צריך לדבר אליה ככה, כאילו היא נחותה ממך או משהו.".

"מה זה עניינך." השיב קיוזו בטון קר יותר מתמיד, עיניו נעוצות בדלת.

"זה ענייני. קירארה, היא אדם מאוד מיוחד, לא מגיע לה יחס כזה מזלזל.".

"אל תתערב." נהם קיוזו כאות אזהרה.

"אני כן אתערב, נראה לי שמגיעה לה התנצלות, אתה לא חושב." קיוזו סבב אליו את מבטו, עיניו הבוחנות את פניו של קצ'שירו. נוצצות באור אפל, הוא לא אהב את הדרך בה קצ'שירו דיבר עליה. כאילו הוא היה מעוניין בה, מאוד מעוניין בה.

"עם מי נראה לך שאתה מדבר?" שאל בשקט. עיניו עדיין נעוצות בפניו של הנער, אך לא נראה היה שהוא נבהל מכך.

"אני מדבר אליך. לא אהסס להגן עליה אם אצטרך. מלבד זאת, קירארה בחרה בי." אמר בטון גאה, קם על רגליו.

"באמת." השיב קיוזו בשקט, בעודו מתרומם מהמחצלת וניגש אל דלת הכניסה, השיחה הזאת החלה להימאס עליו.

"בדיוק ככה, אתמול בלילה, היא הייתה שלי." קרא אליו הנער.

קיוזו עמד במקומו גבו מופנה אליו ולא אמר דבר.

"אולי אני לא סמוראי כמוכם..." החל קצ'שירו, "אבל אני כן גבר אמיתי, שלא פוחד לקחת את מה שמגיע לי. שלא כמו אחרים.".

קיוזו לא יכול היה לשתוק יותר, הוא דחף את קצ'שירו אל הקיר, שולף את אחת הקטאנות שלו, מצמיד אותן אל צווארו של הנער.

הפעם הוא באמת הגזים, הגיע הזמן שישלם על מעשיו... ישלם בחייו.

ההמשך יבוא ...

טוב זהו בנתיים , מקווה שאהבתם

שלכם...