היי, סורי שלקח הרבה זמן אבל הנה עלה עוד פרק בפאן פיק שלי,תודה רבה ל ayano_chi , מהבטא הכי נהדרת בעולם!!!!!

 תהנו....

 

 

פרק יב'

"חכה רגע גורביי." קרא שיצ'ירוג'יו, עכשיו היה זה תורו להרגיע את חברו. אך גורביי לא היה מוכן להקשיב, הוא כל כך כעס, בלי כל ספק, הפעם הילד הגזים. "חכה ותראה מה יקרה.".

"אוי, הפעם אני בהחלט לא אעצור את קיוזו, אם הוא יחליט לערוף לו את הראש." קרא גורביי בכעס.

"אני לא מאמין שזה יקרה." השיב שיצ'ירוג'יו באי אמון.

"הו. תאמין, שמדובר בקיוזו..." נאנח.

"בכל מקרה, נחכה ונראה." קבע שיצ'ירוג'יו, מתפלל בליבו כי המצב לא ייצא משליטה, להלחם בקיוזו, זה לא משהו שממש התחשק לו לעשות עכשיו.

ממש כמו  גורביי ושיצ'ירוג'יו, חיכה גם קצ'שירו, לתגובתו של קיוזו. כל תגובה שהיא, אך זה רק ישב שם מולו, ידו האחת עדיין באוויר מכוונת את חרבו אל קצ'שירו, בעודו מנסה לעכל את דבריו של הנער. הוא הרגיש כיצד נחשול של רגשות שליליים מציף  אותו, כעס, קנאה, בחילה. היו אלה חלק קטן מהרגשות אשר החלו מכרסמים בליבו, בעוד במוחו עולה תמונת גופה הנאה והרך של קירארה בזרועותיו של הפרחח הממזר,  "לך מכאן." לחש בקושי, בעודו מניף באוויר את ידו האוחזת בחרב  כאות אזהרה.

"קיוזו." לרגע הנער נראה מהסס בדבריו.

"לא שמעת?" השיב קיוזו, עיניו היו חדות יותר מאלף חרבות, משקפות את הכעס והבוז שחש כלפי קצ'שירו, כלפי קירארה ומעל הכול כלפי עצמו.

קצ'שירו ששמע את קולו הקר וראה את המבט בעיניו, החליט שהגיע הזמן לעזוב ופרץ בריצה הרחק – הרחק משם.

"אני פשוט לא מאמין, הוא נתן לו ללכת." נדהם גורביי, שולח מבט אל הנער הממהר להסתלק מהמקום.

"אמרתי לך." שיצ'ירוג'יו חייך, מודה על כך שהעניינים לא הידרדרו. "עכשיו בו, נחזור לבקתה.".

"ומה איתו?" שאל גורביי, מעיף מבט מהיר אל עבר קיוזו.

"הוא יהיה בסדר, אני מניח." נאנח שיצ'ירוג'יו, למרות שהיה גם הוא מודאג בקשר למצבו של קיוזו, הוא ידע שזה לא עניינו והחליט שלא להתערב בכך. "בקשר לקצ'שירו, נטפל בו כשנראה אותו. עכשיו בו נחזור.".

"אם אתה אומר." נאלץ גורביי להסכים.

קיוזו המשיך לשבת במקומו עוד זמן מה לאחר שהלך קצ'שירו. מנסה בכל כוחו לעכל את דבריו של הפרחח, משומה לא היה בזה כל הגיון, אומנם ראה אותם קרובים בזמן האחרון, 'אבל זה לא אומר שהיא באמת עשתה את זה ובכלל מתי הם...' מחשבותיו הלכו והתערפלו, זכרונות מהלילה בו חשבה קירארה שמת והחליטה לשים קץ לחייה, הרגע בו קפצה אל בין זרועותיו כשגילתה כי הוא חיי, הרגע בו גילה קיוזו את טעמן המתוק והכה משכר של שפתיה. זכרונותיו, קפצו אל מה שקרה מקודם יותר  באותו ערב, כאשר מצא את שניהם יחד, נראה היה כאילו קצ'שירו עמד לנשק אותה, וכי קירארה לא התנגדה יותר מידי. האם זה אומר שהוא מצא חן בעיניה, האם דבריו של הפרחח נכונים. אט – אט זזה ידו אל להב החרב אותה החזיק, נסגרת  סביבו.

טיפות של נוזל כצבע האודם זלגו מטה אל האדמה ובמורד זרועו, כאב חד פילח את גופו, אך היה זה שום דבר לעומת הכאב הבוער בנשמתו. הסמוראי נאנח, בזמן האחרון מחשבות מוזרות צצו במוחו, כגון להישאר בכפר ולהיות קרוב יותר אל הכוהנת הצעירה, אפילו לחסל את קצ'שירו, אבל לא היה לכך טעם, לא עוד.

מעתה יהיה עליו לשכוח אותה. בסופו של דבר קם קיוזו ממקומו, מחזיר את חרבו לנדנה והחל ללכת. לאן? לא היה לו מושג. הייתה זאת הפעם הראשונה בה נתן לרגליו להוביל את הדרך.

 

קירארה הודתה לסנאי, בעוד היא החלה הולכת לה בין עצי היער. השעה הייתה כבר מאוחרת והגיע הזמן שתחזור הביתה, אחרת סבתה תתחיל לדאוג לה. הכוהנת הצעירה הלכה כשראשה בעננים, בלי כל ספק נראה כי מהרגע בו חזרה עם הסמוראים לכפרה הכול השתנה. היא השתנתה.

קירארה אומנם ידעה שכל קשר שהוא עם קיוזו, היה בלתי אפשרי לחלוטין. אבל איפשהו בתוכה, המשיכה לקוות שיום אחד זה אכן יקרה, במיוחד אחרי הערב בו הציל את חייה מהתהום, הערב בו גילתה מתיקות מהי, שנשק לה קיוזו לראשונה. קירארה נאנחה, הולכת לה ראשה בעננים. קולות צעדים מתקרבים נשמעו בחשכה, שולחת מבטה קדימה, הבחינה בדמותו הגבוהה ומהרשימה של הסמוראי הבלונדיני, המתקרב לעברה.  "קיוזו." לחשה הנערה, מרגישה את האוויר נעלם מראותיה. קיוזו נעצר לפניה, עיניו האדומות בוחנות את הנערה מולו, תוהה מדוע היא מטיילת לבדה בשעה כזאת, או שלא תכננה להיות לבד. מבלי כל אזהרה נזכר בדבריו של קצ'שירו על כך שקירארה חלקה את מיטתו. הדבר הרגיז אותו עד מאוד, והטריד את מנוחתו, אבל האם הוא דיבר אמת?

"ערב טוב לך, סמוראי נכבד." קירארה יכלה לראות שהוא שקוע בהרהורים, ותהתה על מה חשב, כיוון שעיניו נראו עמוקות וקודרות יותר מתמיד, כאילו  בדרך מסוימת הדבר עליו חשב הכאיב לו. "האם הכול כשורה?" התעניינה.

"כן." השיב  קצרות. מחשבות רבות הטרידו את מנוחתו, האם דבריו של הפרחח היו נכונים, "את וקצ'שירו." החל הסמוראי בשקט, לא בטוח מה בכלל הוא עושה.

"אני וקצ'שירו?" שאלה קירארה כמבקשת לדעת על מה הוא דיבר.

"היה ביניכם משהו?" המילים ברחו מפיו במהירות, עוד לפני שהספיק לעצור בעדן. מבחין בפניה המופתעות של הנערה.

"וובכן." החלה קירארה בשקט, מתקשה להבין את שאלתו. פניה החלו מאדימות שחשבה על הפעם ההיא בה נשק לה קצ'שירו, הרגע בו היא כמעט השתכנעה כי אהבתה כלפי קיוזו, אינה אמיתית. נבוכה ממחשבותיה, השפילה הכוהנת הצעירה את מבטה.

קיוזו בחן את פניה הסמוקות ועיניה המושפלות, אם כך דבריו של קצ'שירו היו אמת, היא אכן התמסרה לו. "אני מבין." אמר לבסוף, קולו קר יותר מתמיד ונדמה היה שבאותו הרגע לא היה דבר יותר רחוק ממנו מאשר ההבנה.

קירארה הרימה את פניה, קולו הקר כאילו העיר אותה ממחשבותיה, היה זה אז שעיניה הבחינו בטיפות החמות שזלגו במורד כף ידו. "היד שלך!" קראה בדאגה, בעודה ממהרת לאחוז בידו,

מבחינה בחתך שיצרה חרבו. מגע ידיה הרך גרם לגופו של הסמוראי לרעוד ללא סיבה, כמה היה רוצה שתהייה קרובה יותר. אך אז ללא שום אזהרה, חדרו למחשבותיו דמויותיהם של קירארה וקצ'שירו, מבלים יחד את ליל האוהבים שלם ומגע ידיה הפך במהירות למבחיל ובלתי נסבל. קיוזו הזיז את ידו במהירות, כאילו היה זה נחש שהכיש אותו, "זה כלום." קולו לא היה יותר מלחישה.

"מה קרה?" שאלה קירארה, דאגתה רק הלכה וגברה, מנסה להתקרב אליו בשנית כדי לבדוק את חומרת הפציעה. עיניו האדומות של הסמוראי בחנו את פניה, את עיניה בגוון החום אדמדם, את לחייה הסמוקות ושפתי הדובדבן, הכול כך מתוקות, שבאותה מידה הפכו ארסיות.

"אני בסדר." אמר לבסוף, אך על קולו היה ניתן לראות כי הוא רחוק מלהיות בסדר. שעה שזז הצידה כאילו מנסה להתחמק מארסה המתוק.

"דון קיוזו.".

"שלום." לחש ומבלי לומר עוד מילה נוספת עזב את המקום, משאיר אחריו שובל זעיר של דם ואת קירארה, עם לב שבור ומודאג.

שהגיע קצ'שירו למחסן בו היה מוחזק רוב הזמן, הבחין בדמות עשויה מתכת אדומה, בעלת שיער ג'ינג'י ארוך, אשר נשכבה לצד דלת הכניסה.

"קיקצ'יו?" התפלא הנער, מה הוא עושה שם בשעה כזאת.

"הו, עד שאתה נזכר לחזור." קרא קיקצ'יו, "אם היית חוזר טיפה יותר מוקדם, היית נתקל בגרוביי ומומוטארו.".

"גורביי סאן ושיצ'ירוג'י סאן. מה הם עשו פה?".

"חיפשו אותך." רגז קיקצ'יו, על שהיה צריך להסביר את המובן מאילו.

"חיפשו אותי, מה הם כבר יכולים לרצות ממני?" תהה קצ'שירו.

"לא יודע. לא שאלתי. אתה חושב שהייתי צריך לשאול אותם ולכתוב לך הודעה?" שלף קיקצ'יו בטון עוקצני.

"טוב. בכל מקרה דיי מאוחר, אבדוק מה רצונם מחר בבוקר." נאנח הנער, נכנס וקיקצ'יו אחריו.

"האם גם הלילה אתה מתכוון לשמור עלי?".

"האם הדשא הוא ירוק?" ירה קיקצ'יו, באותה נימת קול אופיינית לו.

"כרצונך." משך קצ'שירו בכתפיו, שעה שהתיישב על הרצפה קרוב לחלון, ראשו נשען על הקיר.

קיקצ'יו התיישב לא רחוק ממנו, נועץ בו מבט בוחן, "מה עקץ אותך?" שאל לבסוף.

"מה?" היתמם קצ'שירו.

"רואים שיש לך בעיות, רוצה לדבר על זה?" הציע קיקצ'יו בטון חביב ולשם שינוי נטול עוקצנות.

"לא ממש, תודה בכל אופן.".

"איך שתרצה." קיקצ'יו נשכב על צידו, גבו מופנה אל הנער.

"תגיד קיקצ'יו." החל קצ'שירו, לא בטוח איך לומר את מה שחשב.

"מה העניין?" ביקש קיקצ'יו לדעת, מסובב את פניו לעברו.

"נניח שיש לך בעיה כלשהי," הנער עצר לרגע מחשב את דבריו, "בעיה עם מישהו. מה היית עושה?" שאל לבסוף.

"עם גבר או עם אישה?" התעניין קיקצ'יו.

"מה זה משנה?" תהה הנער.

"ברור שזה משנה." נזף בו קיקצ'יו, "ישנן שיטות טיפול שונות לשני המקרים. אם זאת אישה, לרוב אתה יכול לעזוב אותה או למצוא פיתרון להיות איתה. אם זה גבר לעומת זאת, יש לך רק פיתרון אחד. אני בטח לא צריך להסביר לך נכון. אז, זה גבר או אישה?".

"גבר." השיב קצ'שירו קצרות, דמו החל לרתוח כשנזכר בקיוזו.

"במקרה הזה צריך לברר שני דברים, האחד, אם הוא סמוראי. השני, אם אתה שונא אותו מספיק.".

"מה הכוונה בזה?" תהה הנער.

"תראה..." נאנח סמוראי המתכת, "דבר ראשון, אתה צריך לומר לי אם הוא סמוראי או סתם איש פשוט. השני, האם אתה שונא אותו מספיק כדי להרוג אותו?".

קצ'שירו עצר לרגע חושב, הוא בהחלט הרגיש את הצורך העז להעלים את קיוזו, אבל לא ידע אם לזה התכוון קיקצ'יו. לבסוף אמר, "כן. הייתי מסוגל. אבל למה חשוב אם הוא סמוראי או לא?".

"אם הוא סתם איש פשוט, יהיה קל יותר להרוג אותו. אבל אם הוא סמוראי, זה יהיה קצת יותר מסובך." הסביר קיקצ'יו.

"למה, אתה לא חושב שאני מסוגל להרוג אותו, אם מדובר בסמוראי?" התפרץ קצ'שירו.

"בחיי, אני לא מבין איך הזקן קיבל אותך לחבורה שלו, אם אתה לא מסוגל להבין דבר פשוט."  התרגז קיקצ'יו. "לאזרח מן השורה, אתה תמיד יכול לשסף את הגרון או לתת כדור בראש  בלי הרבה הסברים. אבל לסמוראים יש קודים של כבוד, בשביל לפגוע באחד מהם עלייך קודם כל להזמין אותו לדו קרב. אחרת זה סתם תיקרא פחדן." שלף קיקצ'יו.

"דו קרב." נדהם קצ'שירו.

קיקצ'יו בחן את תגובתו המופתעת של הנער, "אז, היית טיפש מספיק בשביל להסתבך עם סמוראים, מה?" עקץ אותו סמוראי המתכת.

"כן." קצרה הייתה התשובה.

"ואני בטוח שהוא גם לוחם גדול כמוני נכון?!" התגאה קיקצ'יו.

"בערך." קצ'שירו עצם את עיניו, מדמיין מולו את דמותו של הסמוראי הבלונדיני ומה שחלם לעשות לו. קיוזו מת משתווה לפתרון כל הבעיות. אבל עדיין הייתה בעיה אחת גדולה שקצ'ושירו, לא יכול היה להתעלם ממנה. קיוזו היה סייף מנוסה ובעל זריזות מדהימה, לנסות ולנצח אותו עם חרב, זאת בלי כל ספק תהייה התאבדות. 'טוב כמו קיקצ'יו, חה. הוא הרבה יותר טוב ממנו.' עד כמה שקצ'שירו התקשה להודות בכך, קיוזו היה מאסטר בסייף, לעומתו לא היה לו שום סיכוי.

"מה קרה קצ'ו סאן, פתאום השתתקת." קולו המקניט של קיקצ'יו העיר את הנער ממחשבותיו, "אז, הסמוראי הזה כל כך חזק?".

"כן." סינן קצ'שירו מבין שיניו, "הרבה יותר חזק ממני.".

"וזה חשוב, הסיבה שבגללה אתה שוקל להתאבד?" התעניין קיקצ'יו.

"ברור, אני מוכן להקריב את חיי למענ..." התפרץ קצ'שירו, שלפתע עצר, מבין מה שהיה עלול לומר. מסיבה כלשהי הוא לא היה מוכן להודות ברגשותיו כלפי קירארה בפניו של איש, אולי מלבד קיוזו.

"אה. אז זאת אישה." קיקצ'יו חייך בעורמה, "היא בטח ממש יפה, אם אתה מוכן להתאבד מול סמוראי מנוסה ממך.".

"זה לא עניינך." התרגז קצ'שירו.

"אם זה מה שאתה רוצה לעשות." נאנח קיקצ'יו, "אני מכיר דרך בה תוכל לנצח.".

"באמת, מהי?".

"תרמה.".

"לרמות?"התפלא. קיקצ'יו, היה האדם האחרון ממנו ציפה לשמוע את זה, "האם זה לא נוגד את הכללים של הסמוראים?".

"אבל אם מדובר בעניין של כבוד, אפילו סמוראים ירמו כדי לנצח.".

"אולי. בכל מקרה, תודה." התרומם קצ'שירו מן הרצפה ופרץ בריצה מהירה אל הכפר, בחיפוש אחר קיוזו. הוא מצא אותו נשען על קיר הבקתה, מביט בכף ידו הפצועה.

"קיוזו." קרא הנער, אך הסמוראי הבלונדיני לא טרח אפילו להתייחס אליו.

"אני צריך לדבר איתך.".

"שמעתי אותך מספיק." הפטיר קיוזו, מסובב את גבו אל הנער ירוק העיניים, כמתכוון ללכת משם.

"באתי הנה כדי שנסדר את העניינים בינינו.".

זוג עיניים אדומות כדם, נתנו בו מבט חודר, "לך ולי אין בכלל מה לסדר.".

"כן יש לנו." התעקש קצ'שירו.

אך קיוזו בתגובה החל ללכת לכיוון דלת הכניסה לבקתה, "אני מזמין אותך לדו קרב." שמע אותו קורא מאחוריו.

"אתה מה?" בפעם הראשונה בחייו קיוזו לא יכול היה להסתיר את ההפתעה בעיניו, יכול להיות שהילד הזה כל כך רוצה להיפרד מחייו.

"כמו ששמעת, אני מזמן אותך לדו קרב. עם שחר אני ואתה על הצוק בקצה הכפר." קרא קצ'שירו.

"אהיה שם." אמר קיוזו ונכנס.

קרני  השמש החלו חומקות מבעד למסך של עננים בשלל צבעים, כשיצא קצ'שירו מן המחסן, בדרכו אל הצוק שבקצה הכפר, היום יפתור את הבעיות שלו אחת ולתמיד.בפסיעות איטיות הלך לו הנער לעבר השביל, אשר מטביל אותו אל הצוק בו יוחלט מי יהיה זה המיותר ביניהם. מי יזכה בקירארה, הוא או קיוזו.