אני רואה אותך בחלום...

והוא לא נפסק, אני לא חושב שאי פעם הרגשתי רגש חזק יותר מזה כלפיי מישהי.

אני רוצה לראות אותך שוכבת על מיטת ברזל, ביער חשוך, קשורה בשלשלאות.

אני רוצה לראות אותך כפי שראה לוטננט ממיה את מפקדו כאשר פגש בצבא מונגוליה החיצונית. לאחר זמן ממושך של המתנה חסרת מעש, הוא יציע לך סיגריה, "הינה המושיע שיציל אותי" את בטח תאמרי לעצמך, אבל הסיגריה תהיה טיפת הנדיבות האחרונה שתראי מאותו אדם. בניגוד לחיילים המונוגלים החיצוניים, לך לא יהיה שום נייר שהוא ירצה בו, הוא ירצה רק לראות אותך כפי שאני רוצה לראות - ולאחר תיאורים אינסופיים של מה הוא מתכוון לעשות לך, הוא יתחיל במלאכה. בשלב זה, החיוך לא ימחק מהפנים שלי, הזכרונות לתקופה ההיא שעברה יהיו שווים לפתע את הכל - הכל קורה לך, בזכותך או בגללך תבחרי את בעצמך, אני אהיה אהיה אסוק בהנאה שבצפייה.

אני מניח שרוב קוראי ה"ותיקים" יודעים בטרם קריאת שורות אלו בדיוק מה הולך להיות הצעד הבא שיקרה, כן עלמתי, הוא יפשיט אותך, אבל לא רק מבגדייך, ופה מתחיל הסיפור האמיתי. הוא יתקע את הסכין שלו בכף רגלך, ויזהר בעדינות שלא לפגוע בבשר, ולאט לאט הוא יתחיל לקלף את עורך ממך, בעזרת סכין הציידים שלא צדה חייה עד אותו יום. הוא יקלף את עור רגלייך בעוד את נאנקת מכאבים. נשמת הגוויות שלא חיו בתוך והשאריות שלהם ישתחררו לחופשי, ביחד עם כמות בלתי נתפסת של ליטרים של דם. את תאבדי את הכרתך פעם בכמה שניות, ואז לאוזני יהיו מנוחה, אך אל דאגה קוראים חביבים, בתוך זמן קצר הוא תתעורר - רק כדי לצרוח שוב, ולאבד שוב את ההכרה, עד שהוא יגיע לצוואר, אחרי הקילוף הבא הדבר היחיד שישאר ממך הוא הבשר הרקוב שלך, שימש לבטח מעדן מלאכים עבור חיות היער, אך לא לפני שמונגולים החיצונים יוודאו כי מלאכת האומנות הושלמה ולא נשאר עוד פיסת עור על גופך.

עכשיו, אני יכול לסלוח לך.