ארגמן עמוק

עבר חודש מאז לידתי המחודשת, לידתי אל עולם הלילה. חודש קצר במהלכו חייתי מעבר למסגרות הזמן או החברה. הייתי שיכור מזיכרונות שלא היו שלי, התענגתי על גופי החדש, המהיר, החזק והעל-אנושי. שוטטתי ברחובות, מביט בעולם כאילו ראיתיו לראשונה, נדהם מעושרם של הצבעים, מריבוי הגוונים האפלים של הלילה, מתפלא למראה הפרטים האין סופיים אליהם לא שמתי לב כלל בשנים בהן היו לי עיני בן תמותה. שתיתי את חייה של העיר כנווד צמא, ינקתי לתוכי את כל החידוש הזה. הדם שהרווה את צימאוני, נשא בתוך סמיכותו הארגמנית ידע וכוח, זיכרונות וניסיונות חיים אותם ספגתי לתוכי. ראשי היה מלא במידע, בזיכרונות חלקם נשארו לי מחיי הקודמים, חלקם היו של יוצרי וחלקם של קורבנותי. כבר לא יכולתי להבדיל אילו מן המחשבות היו מחשבותיי ואילו חלחלו לתוכי ממקור זר. הייתי על סף שיגעון ורק חוטים דקים של שליטה עצמית חיברו אותי אל המציאות ומנעו ממני לפול לתוך מעמקי הטרוף.

את שעות היום העברתי בשינה במרתפיהם של בניינים נטושים או במנהרות התת-קרקעיות שנפרשו כרשת מסועפת תחת תעלות הביוב והניקוז של העיר. בשעות החשכה הייתי יוצא אל הרחובות, מהלך בין בני האדם כאחד מהם. הייתי צד, לוכד, מהפנט, מתענג על טעמו העשיר של הדם ותוך כדי כך מאבד אט אט את שפיותי, מאבד את חיי, את מהותי בין כל החיים שספגתי לתוכי. הייתי בטוח שאני היחיד מסוגי כי על כך רמזו לי זיכרונותיו של יוצרי. הייתי בטוח כי אין עוד בעולם אף יצור אשר יהיה שווה לי, שיהיה עמיד בפני כוחי. החשבתי את עצמי לאל בין בני התמותה, עד שלילה אחד הכול התשנה. באותו לילה הכול, החל באמונתי הכוזבת ועד לטרוף שכילה את מוחי, התנפץ לרסיסים. באותו לילה פגשתי אותה.

שמה היה לארה. עורה היה לבן וחלק, עיניה ירוקות ושיערה אדמוני ובהיר. פניה נראו כפני נערה, אך מבטה היה נטול גיל, הוא היה עמוק, צלול ונצחי. היא הייתה עתיקה, פראית, ראשונית אך היו בה גם רוגע מסוים, שלווה ואיזון. היא שלטה בעצמה ובסביבתה, ואני לעומתה הייתי צעיר, חלש ואבוד.

היא חלפה על פני, זורמת בתוך נהר ההולכים והשבים. סובבתי את ראשי ולכדתי את מבטה. מן ההתחלה הרגשתי שהיא הייתה שונה, לא אנושית, דומה לי אך עם זאת כה שונה ממני. עמדתי בכניסה לאחד הבניינים העתיקים, נשען על הקיר המוכתם. היא עברה לידי, כמעט נוגעת בי בידה הדקיקה, ושפתיה החיוורות חייכו אלי חיוך קטלני וסוחף. היא המשיכה בדרכה ואני עקבתי אחריה כי הרגשתי שזה היה רצונה. היא הובילה אותי ברחובות העיר, מורה לי בחיוכה הלבן ללכת אחריה. עברנו שדרות ורחובות, צמתים וגנים, חלפנו על פני מלונות ובתי קפה עמוסים עד אין מקום. היא הובילה אותי במבוך העירוני עד שהגענו לשפת הנהר. היא פסעה על הגשר הרחב אשר חיבר בין שתי הגדות, ונעצרה. רציתי להתקרב אליה, לסגור את המרחק המועט שהפריד בינינו, אבל משהו בתוכי מנע ממני לעשות זאת ובצדק. לא היינו לבד. אני לא יודע מדוע לא שמתי לב לכך קודם, אך על הגשר ניצבה דמות נוספת ספק נשית וספק ילדותית. הדמות הייתה שעונה על מעקה האבן והביטה על המים הקוצפים של הנהר. ידידתי החדשה ניגשה אליה, פותחת את ידיה כמזמינה לחיבוק, והנערה שעל הגשר פסעה הישר אל זרועות אלה. הישר אל זרועות המוות עצמו, חשבתי לעצמי, אך טעיתי. לאחר מספר דקות שתי הדמויות ניתקו זו מזו, הנערה נשארה לעמוד על הגשר ולהביט במימי הנהר כאילו דבר לא קרה, ואילו לארה ניגשה אלי ואני צפיתי בתימהון כיצד הדם החדש שזה עתה שתתה זורם תחת עורה, מעניק ללחייה סומק קל וצובע את שפתיה בארגמן.

הייתי זקוק לשם.

הייתי זקוק לשם מאחר ונולדתי מחדש ונהייתי אדם אחר, ואם לדייק כבר לא הייתי אדם כלל אלא יצור אחר, אל טבעי, אחד מבני הלילה. הייתי זקוק לשם חדש, אך עתיק ומלא משמעות, ולאחר שעברתי בראשי על מספר מזיכרונותיי האישיים ועל כמה מזיכרונותיו של יוצרי הגעתי להחלטה. בחרתי לי שם ושמי החדש היה טרון*, צייד כי זה מה שנהייתי כעת – צייד החיים.

הזיכרונות של יוצרי המנוח סיפקו לי את כל הידע שהיה דרוש לי על מנת לשרוד בדמותי החדשה. בזכות זיכרונות אלה ידעתי כיצד לצוד, כיצד להזין את גופי בחייהם של בני האדם, כיצד לינוק את טיפות החיים הללו מגופיהם הרכים והשבריריים. אך הזיכרונות והידע לא לימדו אותי להרוג כמכונה, לטרוף ולשחוט כחיה סוררת. לא, הם לימדו אותי לאהוב. בזכותם אהבתי את החיים וספגתי אותם לתוכי מתוך אהבה קדושה כמעט. כל אחד מקורבנותי הפך עבורי לאהוב, ודמו החם שסיפק לי חיים היה עבורי כמתנה אלוהית.

האהבה הראשונה, הצייד הראשון, הקורבן הראשון, האדם הראשון שאת דמו טעמתי על שפתי... קראו לכך בכל שם שיראה לכם הולם ומתאים, עבורי אין זה משנה כלל. עבורי כל אלה אחד הם. כעת מוות ואהבה עבורי הם שניים שהם אחד, אני אוהב את אלה שאני הורג, אני מפתה אותם אל הצללים והמוות, אני מוליך אותם בחיוכים ספק כוזבים וספק כנים הישר אל חודם של ניביי. זהו צורך בסיסי, דרכי לשרוד בעולם זה וגם הנאה וסיפוק אמיתי המהולים בשעשוע קל.

אז כפי שכבר הזכרתי, היה זה הצייד הראשון שלי, הקורבן הראשון. הדבר היה בשעת ערב מאוחרת, השמיים היו כהים ואף כוכב לא נראה מבעד לערפיח העירוני, שוטטתי ברחובות העיר ההומה אדם באיטיות המאופיינת לבני האנוש כשלפתע ראיתי אותו. הוא עמד מעברו השני של הכביש העמוס, גבו נשען קלות על קיר הבניין ובידו סיגריה קצרה שזה עתה הדליק. הבטתי בו, ושמעתי את פעימות ליבו. דמו קרא לי. כבר ממרחק יכולתי לראות את הורידים הכחולים שעל צווארו, חבויים תחת עורו השזוף. יכולתי לשמוע את ריאותיו מתמלאות בעשן ששאף ומתרוקנות ממנו ברשרוש קל בכל נשיפה. לא יכולתי לחכות. תוך שניות ספורות הגעתי לעברו השני של הכביש וניצבתי מולו. הוא הביט בי במבט מעט מבוהל וניסה להתחמק, לברוח. הבטתי ישירות בעיניו, מהפנט אותו קלות וראיתי איך הקשתית הצבעונית מקבלת גוון עכור מעט, האישונים נהיים לנקודות קטנות ושחורות. כעת הוא היה שרוע בערפל ההפנוט, לכוד ברשת שהכנתי עבורו. הובלתי אותו אל הסמטה הקרובה. עורו הדיף ריח קל של זיעה ושל סבון זול. ידיי אחזו בכתפיו בחוזקה, שפתיי נצמדו לצווארו וניבי החדים ניקבו את הבשר החי. הדם זרם לתוך פי, משאיר טעם עשיר על הלשון, מתגלגל במורד גרוני ומתפשט בכל גופי, ממלא כל תא ותא, פועם כמו לב מלא חיים. ינקתי את הדם עד טיפתו האחרונה וכאשר שמעתי את הלב נחלש, ניתקתי את שפתי מן התענוג הזה והנחתי לגוף הכבד, שהחזקתי כה קרוב אלי, לשקוע לקרקע.

הייתה זו אהבה טהורה ויחד עם זאת קטלנית וסופנית. הייתה זו אהבתי אל הדם, אל החיים שגזלתי ושעזרו לי לחזק את חיי שלי. היו אלה חיים חדשים, זרים ומוכרים גם יחד. הייתי טירון ועם זאת בעל ניסיון רב, אכזר ורחום, שלו וסוער. הייתי יחיד ומיוחד או לפחות כך הרגשתי, וכל העולם היה מונח לפני כצדפה שאת תוכנה הייתי מוכן לגמוע. הרגשתי אלוהי ושמימי, אך הרגשה זו עמדה להתנפץ לנגד עיני ורסיסיה להכאיב.

הייתה זו תחילתו של הסוף, אך מאחר וכל סוף הוא גם התחלה, הייתה זו תחילתה של התחלה נוספת. התחלה חדשה...

הייתי איש רב עוצמה ועשיר הן בידע, הן בכוח והשפעה והן בממון. עושרי היה רב מדי עבור אדם בודד, אך בכל זאת לא הייתי מוכן לוותר עליו בקלות. חייתי הרבה, ראיתי הרבה וחוויתי הרבה. חיי היו מלאים בתככים ומזימות, פרשיות שונות ומשונות, תהליכים ומהלכים טאקטיים. חייתי זמן רב, נהנה וחרד מחיים אלה גם יחד וכעת ידעתי ששעת האמת קרובה, השעה בא יבוא לקצו המסלול בו פילסתי את דרכי בעולם זה. ידעתי שאני עומד למות וחיכיתי למוות, ואף ידעתי כי אינני היחיד שמחכה לכך, אך מעודי לא חשדתי שבין אלה המצפים למותי יהיה גם הוא.

הוא הגיע אלי בשעת ערב מאוחרת, בחוץ כבר שררה אפלה סמיכה וקרירה והוא הגיע יחד איתה חודר לביתי כפורץ העוטה מסכה. אך מסכה זו לא הייתה עשויה לא מעור ולא מבד, הייתה זו מסכת צללים שאפפה אותו, עוטפת אותו ברכותה המסתורית. עוד בטרם פתח בדברים, ידעתי כי האדם שניצב מולי איננו בן תמותה רגיל וקולו העמוק והמלודי שהדהד בראשי רק חיזק את מסקנתי. הוא הציע לי עסקה, עסקת חליפין אם לדייק בניסוח – גופי האנושי, הזקן והחולה בתמורה לגופו הצעיר למראה ובן האלמוות. הסכמתי. וכי איך יכולתי שלא להסכים? גופו של הזר היה גבוה וחסון, שיערו כהה ועיניו בורקות, שחורות כמעט כמו הלילה ויחד עם זאת בעלות גוון ארגמני, ויחד עם גוף מדהים זה הוצעו לי חיי נצח נטולי חולי וחולשה. האם יכולתי לסרב להצעה מפתה כל כך, אף אם היא באה מן השטן בכבודו ובעצמו? הסכמתי.

חלקכם כנראה חושבים שהיססתי תחילה, שרעדתי מפחד, אך אני מבטיח לכם שהיסוס ומורא לא היו הרגשות שמלאו אותי באותם רגעים. הייתי נלהב ולהוט לקבל את הצעתו של הזר, להחליף את גופי היגע בגוף שמימי זה. הוא רצה למות מוות אנושי וטבעי ואני רציתי לחיות, לחיות לנצח.    

המעבר היה מהיר. אני בטוח שהשינוי נמשך שניות בודדות, אך בשניות אלה הרגשתי הכול. כל תחושה ורגש, כל מחשבה, כל הרהור כל מה שאי פעם חוויתי וכל מה שהוא אי פעם חווה עברו בי, שטפו אותי כזרמו של נהר קוצף. באותם רגעים קצרים ידעתי הכול והייתי הכול, התרוממתי אל על, מעל גופי, מעל גגות הבניינים, מעל הגנים, הרחובות והסמטאות, התעופפתי מעל העיר הגדולה והשוקקת חיים וריחפתי בין ענני הגשם הכבדים שבשמיים. כאשר נפלתי, זו הייתה התרסקות של ממש, הכול הסתחרר סביבי במערבולת של חושים, רגשות ומראות, אך כאשר פקחתי את עיני הכול הגיע לקצו. הבטתי בידי החלקות והלבנות כשיש, ראיתי כל וריד ונים, שמעתי כל פעימת לב, כל רשרוש נשימה. הוא עמד מולי, מביט בי בעיניים שהיו פעם עיני. לא חיכיתי אף לא רגע קט. צליל ניפוץ קל הדהד בחדר, צליל הדומה לזה שמשמיע ענף יבש הנשבר לשניים, והגופה נשמטה מידי וצנחה על השטיח הכהה, ראשה מונח בזווית לא טבעית.

חייכתי.

כעת הגיעה שעתי לחיות מחדש.