Passing Afternnon
Iron & Wine
There are times that walk from you like some passing afternoon
Summer warmed the open window of her honeymoon
And she chose a yard to burn but the ground remembers her
Wooden spoons, her children stir her Bougainvillea blooms
There are things that drift away like our endless, numbered days
Autumn blew the quilt right off the perfect bed she made
And she's chosen to believe in the hymns her mother sings
Sunday pulls its children from their piles of fallen leaves
There are sailing ships that pass all our bodies in the grass
Springtime calls her children 'till she let's them go at last
And she's chosen where to be, though she's lost her wedding ring
Somewhere near her misplaced jar of Bougainvillea seeds
There are things we can't recall, blind as night that finds us all
Winter tucks her children in, her fragile china dolls
But my hands remember hers, rolling 'round the shaded ferns
Naked arms, her secrets still like songs I'd never learned
There are names across the sea, only now I do believe
Sometimes, with the windows closed, she'll sit and think of me
But she'll mend his tattered clothes and they'll kiss as if they know
A baby sleeps in all our bones, so scared to be alone
עברנו הרבה ירידות ועליות ביחסים. לא אוכל לשכוח את הפעם שהיא הייתה עם כאב ראש מאוחר בלילה וכל כך דאגתי לה. הרגשתי שאני לא יכול לעשות הרבה בשבילה באותו הרגע. דיברתי איתה בטלפון ושאלתי אם היא רוצה שאביא לה משהו, כל דבר. היא ענתה 'תביא רק את עצמך'.
אני נזכר בהרבה פעמים שיצאנו או היינו ביחד, וחושב שחבל שלא צילמנו כמה תמונות שנוכל לזכור את כולן.
כשאני ממשיך לכתוב עולות לי לראש כל כך הרבה מחשבות, אין סיכוי שאספיק לתפוס את כולן, אז אזרוק עוד כמה בודדות.
אני תוהה לפעמים מהו בנאדם. לרוב אני מנסה להיות אחד שמשאיר רושם טוב, עם ביטחון עצמי ומשפטי נוק-אווט.
עם לויס אני יכול להיות סתם אני, להקשיב לסיפורים שלה, לקול הנעים שלה ולקוות שהיא מוצאת בי אוזן קשבת.
ולפעמים אני פשוט מנסה להיות כמה שיותר מושלם בשבילה. והביקורת העצמית שלי גבוהה מדי, אני לא עומד בזה.
היא מספרת לי היום על מישהו שרצה להכיר לה אחיין שלו. אני יודע שיש הרבה בנים שמנסים איתה משהו, ולמרות זאת אני די סומך עליה בעניין הזה.
כי הכל עניין של אמון.
והיא ציפתה שאני אכעס. איך אני אמור לכעוס עליה? אני לא מסוגל. העיניים שלה בולטות עם החולצה האדומה והיא כל כך יפה.
כל מה שאני רוצה זה לראות אותה מחייכת. ולי מעצמי, פחות אכפת. ואולי טוב לי יותר ככה, במקום להשתקע בעצמי, יש לי מישהי אחרת שאכפת לי יותר ממנה.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
