יומן מסע

אחרי חודש של היעדרות אני חוזרת בכוחות מרוקנים....

חברים הם עולם מסובך.

הם מצפים ממך עולם ומלואו, אך מתקשים לספק לך את אותו הדבר.

הם דורשים, אך מתקשים לספק.

הם פוגעים ואז מתגוננים ומספקים אין ספור סיבות לפגיעה.

הם טוענים שהם רוצים בטובתך,

אך פועלים בעיקר לטובת זו שלהם.

הם מנסים חעטוף באיזו מעטפת של הבנה וצער,

אבל לא רואים בכלל שפספסו אותך והם מחבקים איזה עמוד.

כואב לי לחשוב שטעיתי בבחירת החברות שלי.

שהקפתי את עצמי באנשים אטומים, אנשים פוגענים, אנשים אגואיסטים.

הלוואי וחלק מהמילים שכתבתי לאחת מחברותיי, בהנחה שנישאר חברות אחרי הסאגה,

תראה לה כמה דברים חשובים.

כמה לפני חיבוק כדאי לפקוח עיניים ולכוון היטב למטרה.

כמה המובן מאליו עובר את הגבול אל עבר האדישות ואל הזילזול.

הלוואי...

תחזיקו אצבעות...