יומן מסע

ת'כלס, זה נכון.

התחלתי דיאטה,

ראיתי תמונה שלי שצולמה על ידי מישהי ונחרדתי.

וזה קשה נורא...

זה ממש מאבק, מקווה להצליח.

אני לא מבינה איך הגעתי למצב הזה...

איך לא עצרתי את זה.

אני צעירה, ואני לא מכוערת כל כך...

אבל לא ברור לי איך זה קרה דווקא לי,

המחלה הארורה הזו שקשה להיפטר ממנה!

אוף! רק שאני אצליח...אני כל כך רוצה להצליח...

קשה לי שהוא סובל.

למרות שלפעמים אני לא יודעת עד כמה אני חושבת שהוא סובל והוא בסך הכל קצת מוטרד.

רע לי שרע לו.

בא לי לחבק אותו ולהגיד לו שיהיה בסדר.

אבל אני לא יכולה,

אין לי איך.

למרות שבחוויה שלי הוא קצת רע אליי,

הוא לא בן אדם רע.

וכרגע הוא סובל,

ואין שום דבר שאני יכולה לעשות בעניין.

הלוואי והוא יצליח לצאת מזה,

הלוואי ויניחו לו ויתנו לו להיות הוא.

הלוואי והוא יחזור לנשום בקצב סדיר,

לא להיות מוטרד מהדברים הרעים, אלא רק מתכנונים משמחים לעתיד.

הלוואי.

יש לי תחושה שלא...

או שלא רוצים להקשיב לי.

שונאת שמתעלמים ממני...

התחושה שלא סופרים אותך,

או שאתה כל כך לא חשוב ברגע נתון שאפשר להתעלם מהיותך.

ולנושא אחר,

שונאת לגלות שמישהו שהערכתי שווה פחות.

אני פשוט שונאת את זה.

שונאת לחשוב שנתתי למישהו קרדיט, והתגלה שהוא לא שווה את זה.

שונאת את אלו שמחפשים סגידה ללא פשרות ועל הדרך מאבדים את אהבתם השקטה של אנשים.

שונאת את אלו שמתיימרים לרצות הכל, ולהתעלם מהעיקר שמגישים להם.

אני לא אהבתי לגלות את היותו שחצן שרק מחפש סגידה ואהבה פנאטית.

אולי אני במקום הלא נכון...

אולי אני שם יותר מידי זמן...