מארועי הפרק הקודם...
היא המתינה בסבלנות,
הפעם היא ידעה בדיוק לאן למשוך את השיחה ובאיזה נקודות לקלוע כדי להגיע למטרה,
היא כבר תכננה מראש מה היא הולכת להגיד לקלואי.
-פרק 10-
לאחר מספר דקות נשמע מענה, וניקי פתחה נמרצות במילות פתיחה חביבות אך קצרות מהרגיל,
עדיין כמהה לקבל תשובות על כל מה שעובר בראשה.
בעוד אחותה דברה בקול שקט, מנומנם, מעלה על פניה חיוכים מאולצים ובלבד שלסיים את השיחה ולשקוע בשינה עמוקה,
"תגידי,"אמרה ניקי לפתע, "כן..?" שאלה אחותה בהססנות. "מי זה דניאל אוונס?" המשיכה ניקי בשאלתה, קלואי נדהמה ולכן לא הוציאה הגה מפיה,
ברגע שהבינה זאת ניקי שינתה את שאלתה "כלומר, זה אותו דניאל שנפגשת איתו?". קלואי כיחכחה בגרונה כמנסה למצוא תשובה מתאימה וענתה לה בשלילה,חושבת לרגע ומוסיפה "לא, בעצם,לא יודעת...אולי" בחוסר החלטיות.
ניקי הניעה את ראשה לצדדים ונאנחה, לא מרוצה מהתשובה שקיבלה.
לאחר מספר דקות של שתיקה, בהן כמעט החליטה קלואי לנתק שברה ניקי את הדממה בשאלה שלפי קלואי 'לא במקומה';
"יש לך מושג במקרה מי זה ג'ו מייקלס?" אמרה, ממהרת להוסיף "שרון אמרה שהוא אחד מהבאים לכיתה בשליחות...".
"הממ..."הרהרה קלואי "באמת נשמע מוכר..." היא שקעה במחשבות, שוכחת מאחותה חסרת הסבלנות הממתינה מעבר לקו, לתשובה הולמת.
לפתע קפצה קלואי בהתרגשות, כאשר נזכרה באותו נער בעל חיוך שובבי, לשעבר קפטן נבחרת קבוצת הכדורסל בשכבה,
אותו נער שהיגר לאמריקה בכיתה ח'משאיר אחריו שובל זכרונות ממשחקי הנבחרת שזכו להצלחות רבות,
במיוחד מצידו ובזכות תרומתו. "איך אפשר לשכוח?" אמרה לה בשמחה.
ניקי הייתה מבולבלת, "גו' לא נשמע לי שם ישראלי.." אמרה בשקט, נזכרת כי בעצם מוצאו אינו ישראלי, אבל בהחלט יהודי ועל פניה נפרש חיוך באומרה לפתע "אוי באמת! איזה טיפשה איך שכחתי?".
בשאר השיחה טרחה לעביר לה מידע על שהותה בבית הספר, על תאריך הטיסה, הכיתה הנבחרת, היום הראשון והתלמידים הנוסעים,
קלואי רשמה את הפרטיםבדייקנות והשאירה את הנושא בצד.
"למה רצית לדעת על דניאל אוונס בדיוק?" שאלה קלואי בחשדנות, למרבה פלאה של אחותה.
"כי הוא...איך לומר" צחקקה "הוא אחד מהמשתתפים בשליחות" המשיכה.
קלואי פערה את פייה בתדהמה, ולאחר מכן אמרה בקול שקט "מסתבר, שזה הוא".
לאחר השיחה, ירדה קלואי נמרצות למטה אוחזת בידה את הדף ובו הפרטים על המשך השליחות וביה"ס בו תלמד, והתקדמה לעבר הסלון,
בו ישבה כעת היילי עם בעלה, נותנת מנוח לרגליה לאחר יום עבודה מתיש.
כאשר שמה לב לדודניתה היורדת פרשה על פניה חיוך ופינתה לה מקום על הספה, "מה חדש מותק?" שאלה בחביבות, כתמיד.
"יש מידע על ביה"ס ועל המשך השליחות" הודיעה קלואי בתשובה, "מותק, אני עייפה נדבר על זה אח"כ, טוב?" שאלה היילי, מונעת פיהוק רחב.
קלואי חייכה והשיבה "זה לא צורך דיבור, תוכלי לקרוא את זה מתי שתרצי" בעודה מגישה לדודתה את דף הנייר וממהרת לחזור לחדרה,
היילי נפרדה ממנה בנפנוף ושקעה בשינה עמוקה, לצד בעלה. קלואי נכנסה לחדרה וסגרה את הדלת.
לפתע נשמע צלצול טלפון, היא ענתה בחופזה בלי לשים לב לשם המתקשר, המופיע על צג הטלפון.
"קלואי!" אמר כריס והעלה על פניו חיוך רחב, "אה...היי.." השיבה קלואי בקול שקט, בעצם חושבת איך להמנע מהשיחה כמה שיותר מהר אך בעדינות.
"מה שלומך..?" הוסיף כריס במבוכה, "בסדר..."ענתה ביובש, "מה איתך?" הוסיפה.
"אותו דבר" השיב כריס ביתר אופטימיות, הוא הרגיש מבוכה ולא ידע איך להמשיך.
"שמעי, בקשר לאתמול, אני.." התחיל בקול שקט "מצטער, הבנתי" השלימה אותו קלואי.
"תראי, זה לא בכוונה...לא חשבתי שזה יצא ככה...את בסדר?" אמר, "בטח" השיבה.
"לא, את לא בסדר. אני מזהה את הקול." אמר בהחלטיות, "כריס נו...מה אתה רוצה ממני?" אמרה דיי בעוקצניות.
"אני לא רוצה שתרגישי רע בגללי..אני..." גמגם כריס "כריס,הכל בסדר, אל תדאג בגללי" אמרה בביטחון.
כריס חש הקלה במידה מסויימת, "בא לך לצאת?" שאל. קלואי הרהרה לרגע, ולאחר מכן השיבה בחיוב. "מתי?" שאלה.
"בואי עכשיו, אני אפגוש אותך עוד..." התחיל, "רבע שעה" קבעה, וכך היה.
לאחר רבע שעה, כריס כבר עמד בכניסה לפארק,וקלואי הגיעה בריצה קצת לאחר מכן. "סליחה על האיחור" אמרה, מתנשמת ומתנשפת.
כריס חייך כסימן הבנה, והם החלו צועדים בשביל החצץ. הם צעדו בשקט, איש מהם לא ידע מה לומר. קלואי הייתה זו שהפרה את הדממה.
"אז...השליחות יוצאת ביום ראשון, שמעת?" שאלה, כריס הנהן לחיוב. "למה אתה כ"כ שקט היום?" שאלה בחשדנות, כריס משך בכתפיו.
"יש משהו שאתה רוצה לספר לי?" המשיכה לשאול, "כבר שמעת הכל, נראה לי" ענה לה. קלואי עצרה והביטה עמוק לתוך עיניו הצלולות.
"אתה מוכרח להבין אותי" אמרה, דיי בתחינה. כריס נחר בבוז. והיא הביטה בו ברוגז, "שוב פעם זה מתחיל?!" שאלה.
"מה מתחיל?!" ענה בשאלה "למה עלי את כועסת?! מה אני עשיתי?!", "אני לא כועסת עליך, אם היית מקשיב איי פעם אנ-" התחילה,
"מקשיב למה?! מה כבר סיפרת לי שאני אמור להבין?", קלואי התיישבה על ספסל, "אתה באמת רוצה לשמוע?" שאלה בקול רגוע יותר.
הוא התיישב לצידה, "הכל מתחיל כך..." התחילה, וסיפרה לו את כל מה שעברה בקיץ האחרון (ראו פרק 8).
"אני מבין.." אמר לבסוף, מלטף את שיערה.היא הדפה את ידו בעדינות.
"אני מצטערת..." הוסיפה "אני לא מוכנה יותר.." היא השפילה את ראשה.
"זה בסדר...אז, ידידים?" אמר בחיוך מאולץ. "ידידים." השיבה בחיוך, והם קמו ופנו איש לביתו.
יצא פרק קצר, בלי מתח \:
סורי [:
בכל אופן, התאכזבתי מהתגובות של הפרק שעבר..
ובכל זאת העליתי חדש, אז..
תגובות אנשים
אגב, איך העיצוב החדש??
-
תגיבו (;
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Writer-ya thats me
