סליחה על העיכוב בפרק ><
היה לי עומס בלימודים...
לא אחפור פה יותר מדי, מקווה שתאהבו את הפרק (:
-פרק 15-
קלואי הסתובבה באיטיות, תמהה לדעת לפשר הדבר. מולה עמדה נערה בת גילה, בעלת שיער שחור מבריק ועיניים תכולות כצבע האוקיינוס,
עוטה על עצמה בגדי מעודדות ספורטיבי בצבעים ירוק ולבן.ניכר היה כי היא בעלת ביטחון עצמי גבוה.
"אמרתי, שלא תעזי להתקרב אליו" חזרה על עצמי מדגישה כל מילה ומילה, ומיישירה מבט חודר אל קלואי.
"על מה את בדיוק מדברת?" שאלה קלואי בפליאה, משתדלת לשמור על שלוות נפש.
"הו, כאילו שאת לא יודעת" ליגלגה הנערה, "אני יודעת שהולך משהו בינך לבין כריס",
בתוך ליבה פנימה, שחררה קלואי אנחת רווחה, והביטה בנערה במבט שואל, שכן לא הבינה מה היא מבקשת ממנה.
"אל תסתכלי עלי ככה! ברור שאת מבינה על מה אני מדברת" רגזה היא, "נגיד שאני מבינה. מה את רוצה?!" השיבה קלואי, מרימה את קולה.
הנערה פלטה נחירת בוז, "אני רוצה דבר אחד פשוט. שתקלטי טוב טוב, כריס, שלי. מאז ומתמיד. ואת? את נמצאת כאן רק באופן זמני" אמרה לה.
קלואי חיכתה את נחירת הבוז של הנערה והוסיפה, "ליתר ביטחון חומד, כדאי שתביני, ביני ובין כריס אין שום דבר רציני. ידידות נשמע לך מוכר?"
"אל תבלבלי לי את השכל בברבורים. אני ראיתי אתכם בקפה משוחחים, איך השארת לו משהו רשום על פתקית. מספר טלפון, הלא כן?" השיבה בהחלטיות.
"לא, בעצם זה היה מספר ICQ, את הטלפון שלי הבאתי לו במטוס..." אמרה קלואי, ולרגע הבינה, שהיא עשתה שגיאה איומה,
"אז ככה? אתם מכירים עוד מקודם?" שאלה הנערה באיטיות ולא חיכתה לתשובה, היא פנתה משם אל תוך הקפיטרייה, נבלעת בין שובל התלמידים.
קלואי משכה בכתפייה ופנתה לכיתה.
ניקי יצאה בחופזה מהכיתה, אספה את ספריה בידיה וצעדה לעבר הלוקר. לפתע האטה צעדיה, כאשר ראתה את דניאל נשען על הלוקר שלה, ועיניו קבועות בה.
'מה לעזאזל הוא רוצה הפעם?!' שאלה את עצמה, והתקדמה לעברו בלית ברירה, מצפה שתבלע אותו האדמה.
"היי" אמר לה, מסיט קווצת שיער מפניו ומביט את תוך עיניה, דבר שהקסים כל נערה, אך למרבה פלאו הדבר לא השפיע על ניקי,
"היי" ענתה קצרות, מסמנת לו לזוז הצידה. דניאל זז אך עדיין נשאר לצידה, "מה קורה?" שאל אותה, בעודה מכניסה את ספריה בקוצר רוח.
"שום דבר מיוחד..מה איתך?" ענתה בחוסר סבלות וניערה את ראשה, שיערה המתנופף העביר בו צמרמורת.
"אותו דבר.." ענה באיטיות, מנסה לעכל שהשיחה הזאת לא תניב דבר. לפתע זיק ניצת במוחו, הוא פנה אליה, "מה דעתך על משחק?" שאל מרים ומוריד גבותיו.
"אין לי כוח היום, מצטערת. עוד מעט מבחן במתמטיקה ואני לחוצה, זה לא התחום החזק שלי.." ענתה לו, מנסה להשמע מעט עצובה למענו,
אך בליבה קיפצה מרוב שמחה שלא תאלץ לבלות את זמנה במחציתו, לרגע זה, הוא ממש לא עניין אותה.
"אה..טוב." אמר בצער, שמשום מה ניסה להסתירו מולה, ולפתע קפץ ושאל בהפתעה גמורה, "רגע, מה אמרת? יש מבחן?!"
ניקי חייכה, מחניקה את צחוקה אמרה לו, "כן, זה מה שאמרתי." דניאל הרגיש חסר אונים, הוא לא הכיר בכיתה אדם שיוכל להעתיק ממנו.
"תגידי, בא לך לעזור לי קצת? אני..אני בצרות." אמר וחייך את החיוך הכי מרשים שסיגל לרגעים כאלה, ניקי לא הורשמה מהחיוך, אלא פרצה בצחוק מתגלגל.
"מה, משהו לא טוב?" שאל מופתע. "אם לא תחייך יותר כך, אני באמת אעזור לך עכשיו" אמרה לו, וצחוק קטע מדי פעם את דבריה.
דניאל הבטיח לה, ברצון עז לשהות במחציתה, גם אם מדובר בלמידה למבחן, במיוחד במקצוע השנוא עליו. מקומו של דניאל היה במרחב הפתוח.
"קלואי! איפה היית?" שאלה לי את חברה כאשר זו נכנסה לכיתה עם הצלצול. "אספר לך אח"כ..זה חתיכת סיפור" קרצה קלואי בשובבות והתיישבה לצידה,
פוזלת לרגע לעבר כריס, ומגלה שלא הגיע הפעם. "הכל טוב?" שאלה לי כאשר הבחינה שקלואי מסתכלת לכיוון כיסאו, שכן זכרה היכן ישב.
"כן בהחלט.." התנערה קלואי, ושקעה בהרהורים.. 'מי זאת הייתה?' חשבה לעצמה.. 'ומה היא רוצה מחיי?!'.
לי תקעה בה מרפק, וקלואי קמה, מגלה שהכיתה אינה ישובה והמורה נועץ בה מבטים ממושכים, ולבסוף מושך בכתפיו.
"אני לא מאמינה, הוא וויתר לך" לחשה לי באוזנה של קלואי, וזו נזכרה בהתנהגות המורה אמש, כאשר כמעט ולא סילקה מהכיתה, קלואי הנהנה ומיהרה לשקוע
בשיעור, דבר שנקטע על ידי השעמום שחשה וביעק על ידי הרהוריה הבלתי פוסקים. היא מצאה את עצמה חושבת על ג'ים..על עיניו...על שיערו...ועל אופיו.
צביטה בברכה גרמה לה להתנער מהזיותיה והיא מצאה את מבטי המורה נעוצים בה, "העלמה...מליסון. את מוכנה לחזור על דברי?" שאל בנימה עניינית.
"מה בדיוק אמרת?" ענתה קלואי בשאלה, חלק מתלמידי הכיתה צחקקו, אך המורה לא וויתר לה הפעם, "5 נקודות יורות על חשבון השיעור הזה, בואי נקווה
שזה לא יחזור. מה גברת צעירה?". קלואי משכה בכתפיה בחוסר איכפתיות, ונסתה להשאר מרוכזת. אך המחשבות לא איפשרו לה זאת..
"אוקי דן, הבנת?" שאלה אותו ניקי, ואז הבינה שלא בלימודים הוא מרוכז, אלא בה. "מה, מה אמרת?" שאל אותה בהפתעה, מנער את ראשו.
"בדיוק הסברתי על הסתברות, זה יהיה במבחן היום" הזכירה לו, "אה..טוב. הסתברות..." מלמל.
"אתה מקשיב או לא?" שאלה קצרות, והסגרה את קלסרה, מניסה אצבע בין דפי הנושא, שלא תשכח את מקומם.
"כן, בוודאי! תמשיכי בבקשה" הפציר בה מעט, "טוב, אבל אם אתה לא מקשיב אני הולכת. יש לי מספיק צרות משל עצמי" ציינה, ופתחה מחדש את הספר.
"מסתבר...שאת מוצאת חן בעיני.." אמר לעצמו, אך היא שמעה את דבריו. "מה??אתה מתכוון להסתברות, או שאתה מדבר עלי?" שאלה בהפתעה.
"מה שמעת את זה?" ענה מופתע בשאלה, "כל מילה." סיננה בשקט ומיהרה לומר, "לא..רק היה נדמה לי..".
דניאל לא האמין למילים שיצאו מפיו בלי כוונה, וכדי לחפות על כך, שכן שם לב לסלידתה ממנו, השתדל להיות קשוב יותר, אך מחשבותיו לא הניחו לו.
ספויילרים ישלחו למנויים בהקדם, באמת [[:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Writer-ya thats me
